להתאהב בתֵּל אָבִיב-יָפוֹ

המגזין

סיור ביפו שוק הפשפשים בין השוק ושיק

DSC_6562

תתארו לעצמכם טיול בקופסת הפתעות…זהו שוק הפשפשים. ככל שאני נמצאת בו יותר הוא מפתיע יותר. שוק עם 50 גוונים (לפחות) של אפור  טבול בהרבה צבע, טעמים וריחות. רחובות רועשים וסמטאות שקטות. שוק שיש בו  ישן וחדש ומשלב שוק  עם שיק. אמנות חדשה לצד מלאכות שנעלמות מהעולם ואנשים חמים… שוק שהוא  קופסת הפתעות וכל פעם מזמן לי משהו מרגש.

טיול ביפו בשוק הפשפשים – מפשפשת במעשיי

מודה, כשאומרים לי “פשפשים” אני זורחת. זו הרי אחת מהפינות בעיר שאני הכי אוהבת. אני כמובן מתכוונת למצב בו אני יורדת לשוק הפשפשים ולא חלילה אם הם מגיעים למיטה שלי.

את שוק הפשפשים הראשון מיחסים לפריז של המאה ה19:

Marches aux puces

המונח שוק הפשפשים נולד לפי אחת ההשערות בסין ( עוד פעם סין…) שם היה שוק לסחורות משומשות:

Free market

רק שהסינים לא יודעים לבטא ר’ ובמקומה מבטאים ל’ וכך נולד ה:

flea market

אולי המושג התגלגל בכלל מאנגלית הרי שבתרגום flea הוא פרעוש ולא פשפש.

ובערבית פשפש – “פספס” במשמעות קטן ומכאן אנחנו משתמשים במושג פַסְפוּס.

לחפש את הפספוסים הללו מתחבאים במצעים או בבגדים זו לא עבודה קלה ועל כן הגיע אלינו המושג התלמודי “לפשפש”.

פשפשים היו עד לא מזמן חלק מחייהם של האנשים. כבנו בתל אביב מלון חדש ושאלו את חיים בורך, בעל בית מלון ישן בגבול יפו : מה דעתו על כך שבתל אביב בונים בתי מלון של כמה קומות, ענה, טוב לבנות יודעים, אבל מאיפה יביאו כל כך הרבה פשפשים למלא את המיטות….

האם ידעתם שבמאות הקודמות היה מקצוע שנקרא: וַנְצְקְנִיקֶר ופירושו: מועך פשפשים!

זוכרים את מצנפות הלילה שישנו אתם באירופה? נכון הם נועדו לחמם את הקרקפת אבל לא רק. הם גם נועדו לשמור על השיער מפני “ביקור נימוסים” של הפשפש בשיער. גם העשירים סבלו מהפשפשים ולאחר שהשקיעו בתסרוקות גבוהות כמגדלים מעוטרות בנוצות ופוחלצים המצנפת היתה חיונית ביותר.

אגב הבשורה הפחות משמחת בפריז של ימים אלו שמלבד קורונה נחתה שם מכת פשפשים קשה. עוד סיבה טובה לעשות פסח בבית.

ואני? אני מתגעגעת למעשיי יום יום שבשגרה שלי: טיול בשוק הפשפשים היפואי לבד או עם קבוצה. מתגעגעת לאנשים שיושבים בפתח החנויות והדוכנים כשאנחנו מנופפים אחד לשני לשלום או פותחים בשיחה קצרה, למגוון האינסופי בין ישן לחדש, מתגעגעת להמולת הרחוב ולתחושה ש”הסמטאות כולן שלי”.

לתקן את רקמת חיינו

קונים וזורקים, קונים וזורקים ורק ראובן יושב בפתח החנות הקטנה בשוק הפשפשים, מתקן חוטים שנפרמו, מתקן את רקמת חיינו…

לקרר את האווירה

אומרים שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות… מסתבר שזה לא תמיד מדויק…בשנת 1916 בעיצומה של המלחמה העולמית הגדולה הוצע לראשונה למכירה ארגז גדול וכבד לקירור מוצרי מזון. זה היה באמריקה. שם החברה פריז’ידר ועד מהרה הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. בתל אביב של אותם ימים קירור המזון נסמך על בריזת הים שחדרה לארון האוויר שבדירות. רק אחדים יכלו להרשות לעצמם מקרר קרח: ארון עץ שדפנותיו הפנימיים מצופים אלומיניום ובמדף העליון היו מניחים בלוק קרח שנרכש אצל העגלונים מוכרי הקרח. חייהן של עקרות הבית עמדו להשתנות. בשנות הארבעים החלו למכור גם בתל אביב מקררים חשמליים. מערכת היחסים בין עקרת הבית למקרר הפכה מורכבת, שכן המקרר אמנם שמר על טריות המזון אך אילץ אותה להתמודד עם כוחות הרשע בצורת קרח מצטבר בדפנות המקרר. מאז הקופסא הפכה להיות לא רק חלק מחיינו כי אם גם פריט עיצובי במטבח. היום המקרר שייך גם לגברים ובלחיצת כפתור אחת שלה או שלו מתמלאת הכוס בקוביות קרח שקופות וצלולות כתוספת למשקה מרענן.
כמה נעים להיזכר,,, וכמה נעים לסייר בשוק הפשפשים ולגלות מקרר פריז’ידר אדום זהו השוק שיש בו כל כך הרבה שיק.

ללבוש חלום של ילדה

היא דפדפה בעיתון בידיה הקטנות כשלפתע מודעה צדה את עיניה. ניגשה לשולחן שלפה את זוג המספריים שהיו בדיוק לפי מידת ידה וגזרה את המודעה בדייקנות. כשסיימה ניגשה לאמה ואמרה: כשאהיה גדולה את זה אני רוצה ללמוד. המודעה היתה של בית ספר לתפירה מרים ובינתיים עד שהדס נהייתה גדולה היא החלה לתפור בגדים לבובות.

תכירו הדס בצלאל, כבר לא ילדה קטנה אבל אחת שבהחלט יודעת מה היא רוצה לעשות. נפגשנו כשפתחה את חנות הסטודיו שלה בשוק הפשפשים. במבנה ישן ומחודש פזורים ברחבי הסטודיו הבגדים שהדס מעצבת, גוזרת, תופרת תחת המותג שלה:

ARTWEAR – ארטוור

וזו בהחלט אומנות בלבוש: כשהסגנון קליל ונקי עם נגיעות קטנות של אומנות ברישום שובב או קימוט חינני אני מתאהבת ונכנסת בכל הזדמנות ליהנות ממראה עיניים וגם להתפנק ולקנות. אבל תמיד אני נעצרת לרגע ליד מכונת הגזירה הראשונה של הדס מתוך תחושה של שותפות וכבוד לסיפור מאחוריי.

מפרגנת לתוצרת הארץ!

לאתר און ליין- ARTWEAR.CO.IL

או בחנות רחוב בית אשל יפו -שוק הפשפשים

וכמובן אפשר לשלב בסיור: מהשוק אל השיק

בייגלה כשר לפסח

על פתח ביתה של עדן Eden Hevroni חלפתי פעמים רבות ‘בדרך הבייגלה’ הקבועה שלי ולא סתם הוא עורר בי סקרנות: את קיר הבנין הצמוד למאפיה מעטרים עלי צבר חיים לצד עלים עשויים קרמיקה. שיח הצבר ואנחנו הוא סיפור מרתק. אבל למה הוא מרמז כאן תהיתי, ספק מזמין ספק מסמן גבול!

בוקר אחד החלטתי להיכנס. צעדתי אל תוך החצר הכמעט מסתורית שברחוב יפת, ופגשתי את עדן שהוליכה אותי לסטודיו שלה. שקענו בשיחה על יפו, על חיבור לשורשים (רמז, שם משפחתה של עדן, חברוני) על סיפור הבית המרתק ועל הטכניקות וההשראה של עדן ליצירה. כשעדן הפליגה בגעגוע לסיפור הבייגלה של ילדותה ביפו כבר הבנתי הכל, אבל, היא הוסיפה : ׳בייגלה -כי זה הכי ישראלי!׳.

הרמתי בזהירות את בייגלה הפורצלן הקטן ששכב על השולחן , זו היתה אהבה ממבט ראשון. הבעיה היחידה שלי היתה באיזה צבע לבחור?! בסוף החלטתי: לבן. ענדתי אותו על צווארי, ולא יכולתי להיפרד.

לעדן ולסטודיו שלה חזרתי לא פעם עם קבוצות בסיורים כי סיור עירוני הוא לא רק סיפור של פעם הוא גם סיפור של עכשיו וליצירה הישראלית אני נותנת מקום של כבוד.

תהליך יצירת הבייגלה – פורצלן הוא מרתק וכמו בייגלה למרות הדמיון הם לא כולם בדיוק אותו דבר.

סיורים כידוע כרגע אין אבל לפחות יש לי איתי בייגלה? ואם אתם מחפשים רעיון מקורי להתפנק או לפנק מישהי ‘ישראלית’ חובבת בייגלה ועיצוב ישראלי מיוחד, דברו עם עדן היא תשמח שתטעמו?

סיור ביפו , אנשים ומפגשים- רקמה אנושית

אותו יום, כמידי יום חלפתי על פני רחוב יפת מקצה לקצה. במעלה הרחוב הבחנתי במשקוף כחול לא מוכר. פתחתי את הדלת בסקרנות…

מעבר לדלת חיכתה לי הפתעה אסתטית מרגשת. חלל החדר מעוצב בקמרונות אבן חשופים עם טעם של פעם ובתוכו בהרמוניה מופלאה מוצגים לראווה כלים מזכוכית מנופחת בגווני כחול, סבונים מריחים ארוזים בצורה מקורית, תכשיטים, כלי קרמיקה מקסימים ושטיחים יפים במיוחד. מבטי נפל על ג׳קט ג׳ינס עם כיתוב רקום בגבו:

Not your habibty

משמע, אל תקרא לי מותק!

בחורה צעירה ניגשה לקראתי בחיוך נעים: אדריאה -הציגה את עצמה. השיחה התגלגלה לה, כשאדריאה אט אט פורסת בפניי את הסיפור: הבמה שהחליטה לתת יחד עם בן זוגה ג׳ק לעבודות יד של ערביות מעזה, בית לחם, שכם ומקומות נוספים, סיפור אהבתם האישי והמיוחד, הילדות ביפו והחיים בה עכשיו.

ידעתי שמעתה מפגש עם אדריאה יהיה חלק בלתי נפרד מהסיורים שלי ביפו.

נפרדנו לא לפני שביקשתי ממנה לארוז לי את ג׳קט הג׳ינס, את יודעת אמרתי לה מבחינתי הוא תמצית כל הסיפור:

ריקמה אנושית !

חכמת הבייגלה של יפו

לפעמים בבוקר, אני מתעוררת עם ריח הבייגלה הטרי מהמאפייה הקרובה לביתי ברחוב יפת. ככה מתחיל בוקר מלא תאבון… זהו “הבייגלה הערבי”: רך ומעוטר שומשום. כמה שיותר, יותר טוב. בירושלים קוראים לו בייגלה ירושלמי אבל נדמה לי שזוהי בכלל מורשת של 400 שנות שלטון טורקי כאן בארץ.
הדרך המובילה מכיכר השעון ועד לחיבור העיר עם בת ים, רחוב יפת, רצופה בייסורים: לאכול או לא לאכול – בייגלה חם. בכל כמה מאות מטרים מאפיה של משפחה זו או אחרת, מאפיות שהפכו מוקד עלייה לרגל.
אבל בייגלה זה לא רק בוקר. הלילה קושר אותי דווקא לבייגל הקשה . קשה מבחוץ ורך מבפנים מעוטר בפינה אחת שלו במעט מלח ,זעתר או שומשום. מתברר שהוא בכלל מכונה בייגל רומני. זהו הבייגלה של בילויי הלילה בצעירותי: בייגלה חם מהמאפיה שמנשנשים בבית רק עם חברים(!) בתוספת ריבה טובה וחמאה. היום הוא עבורי קינוח לכל הצגת תאטרון : “בייגלה חם, שלוש בעשר” מארגז הקרטון של המוכר ברחבה מחוץ לאולם.
בייגלה קטן בשקיות או חטיף בייגלה (גם הוא) מתחבר לי עם ישראליות… 5000 טון בייגלה בשנה לועסים בישראל… קילו בייגלה לנפש בממוצע, אני הרחק מעל הממוצע.. עגול, מקל או לולאה, עבה או דק , עם שומשום או מלח, לא משנה, אני אוהבת אותו לידי, זמין במטבח.
הסיפור שלי היום הוא על בייגלה. והעיקר בבייגלה הוא החור. בייגלה בלי חור הוא פשוט לא בייגלה. בדרך כלל כל מה שיש לו חור יש בו פגם. חור בהשכלה או חור בתקציב . אבל כמו באסטרופיזיקה, שאני לא מבינה בה כלל, חור שחור מיצג מסה גדולה. ככה הבייגלה רק עם חור בצבע חום.
כשהייתי נערה בצופים, ברמת גן, הייתה לי חברה טובה ששם משפחתה, בייגל, אבל אז לא התפניתי להעמיק בידע, הייתי עסוקה בתרגילי סדר, כפיתות וקשרים. עכשיו החלטתי לבדוק הקשרים…
שמות משפחה יהודיים קשורים פעמים רבות בעיסוק: בייקר הוא אופה, ברויטמן הוא איש הלחם, זמל – הוא לחמנייה באידיש ובייגל הוא האיש שמכין מהבצק עוגייה קטנה ופריכה, עגולה כצמיד או טבעת . בגרמנית beugen לכופף או לעגל. זה היה בצק במרקם ייחודי שמבושל קצרות במים לפני האפייה.
הבייגל הפך מאכל יהודי שאכלו בשמחות ובאבל, סמל למעגל החיים. וכמו היהודים שהיגרו לאמריקה, היגר איתם גם הבייגל. שם קוראים לו בייגל יהודי, אנחנו בארץ אוהבים לקרוא לו בייגל אמריקאי.
ומה בדבר בייגלה הלולאה “שילובית” בשמו התקני. מסתבר שמקורו בנצרות כאשר נזירים ביקשו לתת לילדים ששיננו היטב את החומר הנלמד פרס קטן “פרעצל” בגרמנית, שפירושו זרועה קטנה שכן הלולאה מדמה את הנזיר המשלב זרועותיו בשעת התפילה, ושלושת החורים מסמלים את השילוש הקדוש.
בתור חובבת עברית ידועה שמקפידה לומר מכונית ולא אוטו, על “הבייגלה” אני לא מוותרת אבל כדאי להזכיר שהמילה העברית הרשמית היא כעך, מילה שהתגלגלה ממצרית עתיקה לארמית ובערבית :כעכע.

ועל איזו מאפיה אני ממליצה? אספר בפעם הבאה…

עונת המלפפונים

בשיטוט האין סופי שלי בעיר צדה את עיני ברחוב צדדי ביפו דלת זכוכית וכיתוב ירוק עליה: “now open”. הדלת דווקא היתה נעולה אבל צנצנות המלפפונים שהשתקפו ממנה סקרנו אותי ואני נשארתי עומדת מנסה את מזלי בנקישות קלות. זה היה משתלם ומפתיע כשבחור צעיר עם רעמת תלתלים פתח את הדלת בפניי. ג’יקוב, הציג את עצמו תוך שהוא לוחץ את ידי ואני הפלגתי עם כל השאלות שלי. הוא עלה לארץ לפניי 3 שנים ממרילנד שבארצות הברית. למה? ” כי נהדר כאן! ואין כמו יפו. מצאתי את עצמי מדבר הרבה בטלפון עם החברים שלי וחשבתי שיותר יעיל להחמיץ מלפפונים”. ג’יקוב הוא בחור מאיר פנים את החמיצות הוא משאיר למלפפונים בלבד. הוא שולף מהמקרר קערת פלסטיק ירוקה ששוחים בה כמה עשרות מלפפונים מאושרים. הקערה מתלבשת בדיוק מוקפד בארגז האופניים שבחדרון וג’יקוב מגיש לי טעימה. לא ידעתי שמלפפון יכול להיות כל כך טעים. אני מתיישבת על הספסל שהוא חבית חתוכה מרופד בבד ירוק, כי למרות שהמקום קטנטן הנגיעות הקטנות בעיצוב החלל מרתקות אותי כמו גם איש המלפפונים. ואין לי כוונה למהר ולצאת מכאן. ג’יקוב מגיש לי מלפפון נוסף ואני מופתעת “שאורמה” אני ספק אומרת ספק שואלת והוא מאשר בהינהון. אני מצטיידת בכמה צנצנות מלפפונים בטעמים שונים ומגלגלת בראש את מי אני הולכת להזמין הערב לכוס עראק עם מלפפון חמוץ.

בין השוק והשיק

מה קורה כשהצלם שלי התרגש מהסיור

מכתב מביאליק

למי מתאים הסיור ביפו שוק הפשפשים?

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on twitter

שתפו עם חברים!

Skip to content