סיור נוסטלגי
"תנו לנו יד ונלך למקומות שהיו ואינם"
יום הולדת הוא הזדמנות נהדרת לחגיגה עם ערך. מתנה שתוכלו ליצור עבורכם ועבור היקרים לכם.
החגיגה מתקרבת ואתם מחפשים רעיון איך לחגוג להורים ובדרך להזכיר קצת נשכחות ואפילו לחבר את הנכדים לסיפור של סבא וסבתא. איפה סבא וסבתא הכירו או התחתנו? באיזה שביל הלכה סבתא לבית הספר? היכן התגוררה חברתה הטובה? ולאיזה תנועת נוער הלך סבא?
כל השאלות והתשובות בסיור אישי ומיוחד שנבנה ביחד כחגיגת יום הולדת אישית.
מעוניינים בסיור יום הולדת 80? התקשרו אלי 052-662-0190
סיור בעקבות מחוזות ילדות בתל אביב
לאורך השנים הדרכתי "ילדים תל אביביים" במחוזות ילדותם ואספתי לעצמי חוויות וזיכרונות רבים.
מדהים לגלות כמה זוגות הכירו בכיכר מגן דוד או בכיכר מוגרבי ואיך באותו לילה של כ"ט בנובמבר הביא פרץ ההתרגשות לזיווגים רבים.
אין כמעט ילד שלא מזכיר את נעלי פיל, מוקד עליה לרגל מכל הארץ.
פעם בשנה לקראת פסח או ראש השנה ואם התנהגת יפה קיבלת בלון אדום.
היו את אלו שזכו ביו- יו אבל הם הצעירים יותר.
המכולת השכונתית, משחקי החצר של אחר הצהריים,
אורי שסיפר על כדור הסמרטוטים שהכינה לו אמא כי לא היה כסף לכדור באמת.
תנועת הנוער בצופים, בני עקיבא או הנוער העובד
חוויות מבית הספר שלפעמים הוא צריף ישן וזיכרונות מהמורים והחברים.
סיור נוסטלגי בתל אביב
לכולם יש זיכרונות מתל אביב וגם אם לא, נצא ביחד לטייל ולספר על תל אביב של פעם.
לילי והמשפחה בעקבות מחוזות ילדותה בתל אביב
הטלפון צלצל. מיכל היא הציגה את עצמה, אני מתעניינת בסיור יום הולדת עבור אמה בת ה- 80 שגדלה בתל אביב.
לילי שמה, ילדותה וימי נעוריה נמתחו בין רחוב מאז"ה לבית ספר אוליפנט ושדרת רוטשילד, למדתי מהשיחה שבמהלכה כבר אספתי את המיקומים על פני מפת העיר. בשיחה השנייה העליתי רעיונות להפתעות הקטנות שנזור במהלך הסיור.
הרגע המיועד הגיע. שישי אחה"צ, זמן תל אביבי אחר: הקצב, השקט אפילו צבע השמים למרות הלחות, תכול יותר.
המשפחה מתכנסת ואנחנו מתחילים. הנכדה הגדולה שולפת קישוטי יום הולדת לכלת החגיגה.
אני מתחילה בשיר הטלפון של הגששים למה?
כי אחרת איך תסביר לנכדים שהבניין שאנחנו עומדים לידו היה פעם מרכזיית טלפונים,
או מה זה אסימון, או מספר טלפון בן 4 ספרות שרק לאנשים בודדים היה….
המשכנו בדרכנו ונבלענו אל תוך השקט של רחוב מאז"ה. לא רק שקט יותר כאן גם ירוק יותר.
אבל אז השתנה הגוון לאדום כשנעצרנו אל מול הבניין שראשיתו בית חרושת לודג'יה.
הסיפורים נעו בין זיכרונותיה של לילי ואלה אחותה לבין הסיפורים שלי. הצעירים שאלו שאלות.
את המתחם של מעונות עובדים מצאנו בתהליך שימור, אבל סיפרנו על הקיבוץ העירוני.
לעומת הבניינים לפרדסים שהיו חלק מנוף ילדותה לא נשאר זכר ובכל זאת ניסינו לדמיין אותם כי ללילי היה מהם זיכרון מיוחד.
בחצר בית ילדותה הארכנו את השהייה, כל כך הרבה זכרונות של לילי שהצעירים בולעים בשקיקה.
כאן לילי שולפת תמונות מהימים ההם, ממש כפי שביקשתי והזיכרונות קולחים.
בהמשך פתרנו את תעלומת חומת הכורכר שנמתחת ברחוב המקביל עד לכאן. לילי גילתה שבית הספר בו למדה שינה פניו ללא היכר
אבל את זאת כבר ידעתי מראש ועל כן תכננתי כמה דברים שיזכירו את מה שהיה: ארטיק קרח, צבעי גיר למשחק קלאס ועוד דברים עם טעם של פעם.
תוך כדי סיור לילי מעלה זיכרונות ואני מספרת, מקפידה לתת לה כמה שיותר את הבמה כי זה הרגע שלה.
השעתיים חולפות ועם החיוך שמתרחב על פניה מרגע לרגע לא נשאר מקום לספק.
אנחנו אמנם נפרדים. אני יודעת שעבור לילי זו היתה חוויה מרגשת לחזור במנהרת הזמן, למשפחה הזדמנות נהדרת לחוות איתה את הרגע
ולי להכיר מקרוב עוד סיפור אישי מרגש מחיי נערה מתבגרת בתל אביב ובעיקר אשה בת 80 נמרצת כאותה נערה.
