רקמה אנושית
אותו יום, כמידי יום חלפתי על פני רחוב יפת מקצה לקצה. במעלה הרחוב הבחנתי במשקוף כחול לא מוכר. פתחתי את הדלת בסקרנות…
מעבר לדלת חיכתה לי הפתעה אסתטית מרגשת. חלל החדר מעוצב בקמרונות אבן חשופים עם טעם של פעם ובתוכו בהרמוניה מופלאה מוצגים לראווה כלים מזכוכית מנופחת בגווני כחול, סבונים מריחים ארוזים בצורה מקורית, תכשיטים, כלי קרמיקה מקסימים ושטיחים יפים במיוחד. מבטי נפל על ג׳קט ג׳ינס עם כיתוב רקום בגבו:
Not your habibty
משמע, אל תקרא לי מותק!
בחורה צעירה ניגשה לקראתי בחיוך נעים: אדריאה -הציגה את עצמה. השיחה התגלגלה לה, כשאדריאה אט אט פורסת בפניי את הסיפור: הבמה שהחליטה לתת יחד עם בן זוגה ג׳ק לעבודות יד של ערביות מעזה, בית לחם, שכם ומקומות נוספים, סיפור אהבתם האישי והמיוחד, הילדות ביפו והחיים בה עכשיו.
ידעתי שמעתה מפגש עם אדריאה יהיה חלק בלתי נפרד מהסיורים שלי ביפו.
נפרדנו לא לפני שביקשתי ממנה לארוז לי את ג׳קט הג׳ינס, את יודעת אמרתי לה מבחינתי הוא תמצית כל הסיפור:
ריקמה אנושית !
