דלג לתוכן הראשי

סיורים בתל אביב – להתאהב בתל אביב יפו

להתאהב בתֵּל אָבִיב-יָפוֹ

המגזין

כיכר רבין

האנדרטה בכיכר רבין

השבר

״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…״

31 שנים אחרי, וקולו של איתן הבר ז״ל עוד מהדהד בתוכי, בתוכנו.

קולו הנדהם והשבור, וזעקות השבר שסביבו, המשיכו להדהד ימים רבים כאן בלב העיר, גם כשנדמה היה שחזרנו לשגרה.

באותו ערב שינתה הכיכר את פניה, את פנינו, ולימים גם את שמה.

היא התמלאה בנרות דולקים, בצעירים ובמבוגרים שישבו יחד, בכו ושרו. ניגוד מצמרר בין השבר לבין תחושת היחד.

זה לא היה עניין של ימין ושמאל, של דתיים וחילונים, גם אם היו מי שביקשו לראות זאת כך.

שלוש יריות אקדח פילחו את חזהו של ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל, את לב הדמוקרטיה ואת הציווי ״לא תרצח״.

סיפור חייו של יצחק רבין וסיפורה של מדינת ישראל שזורים זה בזה ב**״מוזיאון הישראלי״ שבמרכז יצחק רבין ברמת אביב.

זהו מסע בין תחנות חייו של רבין לבין האירועים, ההישגים והמחלוקות שעיצבו את המדינה ואת החברה הישראלית.

שני סיפורים מקבילים, שנפגשים ומשתלבים זה בזה. מוזיאון שבהחלט ראוי להקדיש לו ביקור.

אבל הזיכרון נמצא גם מחוץ לכותלי המוזיאון, ברחובות העיר.

בשלושה מקומות בתל אביב–יפו, ככל הידוע לי, ניצבות יצירות הנצחה לרגע השבר הזה.

הראשונה, החבויה, נמצאת בגן פסלים כמעט נשכח ביפו, בגן אבו נבוט: פסלו של יגאל תומרקין, ״ליצחק רבין״.

גן אבו נבוט, יפו מוקדש כולו לפסלים של יגאל תומרקין אחד מהם מ1996 יצחק רבין
גן אבו נבוט, יפו מוקדש כולו לפסלים של יגאל תומרקין אחד מהם מ1996 יצחק רבין

את השנייה גיליתי במקרה, כשמצאתי את עצמי יום אחד בחדר המיון בבית החולים איכילוב, עם צלעות שבורות.

למרות הכאב הבחנתי בכניסה בשער סגור שמשקופו שבור, לזכרו של רבין.

זה המקום שאליו הובהל ראש הממשלה לאחר שנורה, המקום שבו נקבע מותו.

חזרתי למקום עם צלעות שלמות, כדי לצלם. שלא תצטרכו לחפש תירוץ להגיע לשם.

השבר- בכניסה למחלקת המיון והטראומה בבית חולים איכילוב לזכרו של יצחק רבין
השבר- בכניסה למחלקת המיון והטראומה בבית חולים איכילוב לזכרו של יצחק רבין

 

את השלישית נדמה שאין מי שלא מכיר: מקום הרצח עצמו.

את רעידת האדמה שהתחוללה בכיכר, הנושאת מאז את שמו של יצחק רבין, אני חשה בכל פעם שאני חולפת במקום. זיכרון צרוב.

מרחב הזיכרון שלצד המדרגות שבהן ירד ראש הממשלה, רגע אחרי שהתנגן ״שיר לשלום״, תוכנן בידי דוד טרטקובר.

הוא מותיר בידינו את הבחירה: להמשיך ולחלוף על פני המקום או לעצור, להשתהות ולהתייחד.

האנדרטה, שתוכננה בידי קלוד גרונדמן־ברייטמן, שקועה בקרקע ובכל זאת בולטת במרחב העירוני המרכזי הזה, סמוך לכניסה לבניין העירייה.

16 אבני בזלת שהובאו מרמת הגולן וסותתו בידי הפסלת יעל ארצי מסמלות את הקשר של רבין לאדמה.

אבל מבחינתי הן מחברות גם את כולנו אל אותה אדמה.

האבנים נראות כאילו עברו רעידת אדמה. כמונו. ושרשרת הברזל החובקת אותן היא בעיניי אותו ״כולנו״.

האנדרטה בכיכר רבין
האנדרטה בכיכר רבין

גם היום, 31 שנים אחרי, כשאני מגיעה עם קבוצות לכיכר, אני מצטמררת.

31 שנים, ואנחנו מגלים שיש כל מיני רעידות אדמה.

החיים ממשיכים. אנשים חולפים ליד האנדרטה. פה ושם מישהו עוצר לשמוע מה יש למדריכה לומר,

מופתעים לגלות שיש כאן סרטונים שלא ידעו על קיומם, אף שחלפו במקום מאות פעמים.

אם הגעתם לכיכר בעצמכם, אל תחמיצו את הסרטים במתחם ההנצחה,

המספרים על הכיכר כמוקד של הדמוקרטיה הישראלית ועל הלילה האחרון בחייו של יצחק רבין.

ואני מדליקה נר, כי אני יודעת שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן.

 

 

שתפו עם חברים!

he_ILHebrew