כיכר רבין

השבר

׳ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…׳
25 שנים אחריי, וקולו של איתן הבר שנפרד מאתנו לאחרונה עוד מהדהד בתוכי, בתוכנו.
קולו הנדהם והשבור, עם זעקות השבר שסביבו יהדהדו עוד ימים רבים כאן בלב העיר, גם כשנידמה היה שחזרנו לשגרה.
אותו ערב הכיכר שינתה את פניה, את פנינו וגם שינתה את שמה. היא התמלאה נרות דולקים, התמלאה אנשים צעירים ומבוגרים, יושבים יחד בוכים ושרים, ניגודיות מצמררת בין השבר והיחד.
זה לא היה ענין של ימין ושמאל או חרדים וחילוניים, למרות שהיו מי שטעו לחשוב כך…אלו היו 3 יריות אקדח שפילחו את חזהו של ראש הממשלה הנבחר של מדינת היהודים, פילחו את לב הדמוקרטיה ואת הציווי לא תרצח.
בשלושה מקומות בעיר תל אביב (ככל הידוע לי) הוצבו פסלים/ אנדרטאות לציון רגע השבר הזה:
הראשון והחבוי, בגן פסלים מיותם ביפו: פסלו של יגאל תומרקין – ׳יצחק רבין׳.
את השני גיליתי בדרך מקרה כשמצאתי את עצמי יום אחד בחדר מיון בבית חולים סוראסקי עם צלעות שבורות. למרות גודל הכאב הבחנתי בצד הכניסה ׳בשער סגור שמשקופו שבור׳- לזכרו של רבין. זה המקום אליו הגיע פצוע, המקום בו נקבע מותו. היום כשחזרתי היום למקום עם צלעות שלמות, רק כי זה יום רבין גיליתי ש25 שנים זה זמן לא מבוטל והכניסה נסתמת ממש בימים אלה על ידי תוספת מבנה לחזית חדר המיון.
את השלישית נדמה שאין מי שלא מכיר: המקום עצמו, מקום הרצח. את רעידת האדמה בכיכר שנקראה מעתה על שמו של יצחק רבין אני חשה כל אימת שאני חולפת במקום. זיכרון צרוב. מרחב הזיכרון שלצד המדרגות בהן ירד ראש הממשלה אחרי שהתנגן בליבו שיר לשלום תוכנן על ידי דוד טרטקובר שנותן לנו את אפשרות הבחירה: להמשיך ולחלוף על פני המקום או לעצור להשתהות ולהתיחד. האנדרטה שתוכננה על ידי קלוד גרונדמן ברייטמן , שקועה אך בולטת במרחב העירוני המרכזי הזה, הכניסה לבנין העיריה.
16 אבני בזלת שסותתו על ידי הפסלת יעל ארצי הם החיבור לאדמה של רבין אבל מבחינתי של כולנו. התבוננות בהן מעידה על רעידת האדמה שעברו הסלעים, יחד עם כולנו והכולנו היא שרשרת הברזל החובקת את האבנים.
25 שנים, ואנחנו מגלים שיש כל מיני רעידות אדמה. אני עומדת מהצד וצופה בקבוצת אנשים שממלאה את הכיכר ב 25,000 נרות כנגד 25 שנים ויודעת שאנחנו זוכרים. עוד מעט השמש תשקע, אנשים לא יגיעו לעצרת כמידי שנה אבל 25 אלף הנרות יידלקו ואנחנו הרי יודעים שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן.