מילים…מילים…
"… ביאליק התיישב מול בן יהודה, ומיד התפתח ביניהם ויכוח. ויכוח חריף וקולני…בן יהודה ניסה להוכיח… ההוכחה לא נתקבלה על דעתו של ביאליק…פתאום קם על רגליו…ודפק דפיקה גדולה בשולחן…" אחר כך פרצה מהומה: הכוסות רעדו, אנשים ניתרו מכיסאם והמבוכה היתה גדולה.
זהו אחד מסיפוריו של נחום גוטמן החביבים עליי, סיפור המתאר ערב אחד מביקורו של ביאליק בשנת 1909 בארץ ואיתו הדרמה הגדולה של חידוש השפה העברית.
ביאליק ובן יהודה "היו צהובים זה לזה". מלחמת השפות התחילה כבר ביניהם: כיצד מחדשים את השפה. ביאליק מתח ביקורת על חידושיו של בן יהודה:
"מה חכמה היא להוסיף למילה ישנה איזו הברה דרושה או יה או יון וחסל… כשמבקשים לחדש מילה צריך להתבונן כיצד עשו זאת הם, העברים הקדמונים. צריך ללוש את השורש מפנימו, ולא בהדבקת הברות."
חידוש השפה לא היה חלק מחזון מדינת היהודים של הרצל שראה כמובן מאליו את השימוש בשפה הגרמנית. אבל העברית הראתה סימני התעוררות. יהודי תנועת ההשכלה החלו לכתוב ספרות ושירה לצד עיתונות עברית בשפה מליצית ונזקקו לעוד ועוד מילים.
בן יהודה עסק בחידוש השפה המדוברת. הלכה למעשה היא התרחשה בבתי הספר של המושבות והשכונות היהודיות של יפו. משהחלה להיבנות אחוזת בית "העיר העברית הראשונה" ובמרכזה גימנסיה הרצליה "המקדש הרוחני החדש" היתה השפה העברית לחלק מחזונה והוויתה. האידיש הוחרמה וכונתה בלעג ז'רגון. כפי שכתב הסופר יהואש: "היידיש כאן היא טרפה מחזיר."
ב1972 יצא המילון לשפה מדוברת של בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. האנגלית "עשתה עליה" והתאזרחה יחד עם עגת רחוב מומצאת, "סלנג" . רחובות העיר העברית הראשונה החלו מתקשטים בשלטים כתובים אנגלית ושמות עסקים בעברית הלכו ונעלמו.
יום השפה העברית כ"א טבת נקבע ביום הולדתו של מי שנחשב כמחדשה. הוא עלה לארץ כאליעזר פרלמן, שינה את שמו לבן יהודה ולבנו בכורו קרא בן ציון. התיישב בירושלים אך מרד בכל מה שייצגה. ללא שפה אין עם, ידע והקדיש חייו לחידושה ולרעיון שניצב מאחוריה.
במשפחת בן יהודה נוהגים לומר כי חיבתם לעיר נקבעת על פי אורך הרחוב שהאיש קיבל. אין ספק בתל אביב הוא קיבל מקום של כבוד בוודאי אם נמדוד את אורכו ( ולא את יופיו) אל מול רחוב ביאליק.
אבל מה עם הכבוד לעברית? "תכל'ס זה לא סבבה! "
מצאתם חנות או עסק עם שם עברי וכיתוב עברי בעיר העברית הראשונה, צלמו בבקשה ושילחו לי…
