מותר אסור?
כשעברו כבר כמה שבועות מתחילת המלחמה התחלנו לשמוע דיבורים על חוסן אישי וחברתי, על חזרה לשגרה,
ולא ממש ידענו מה מותר ומה אסור, היה איזה פער עצום בין השכל לרגש…
ברכת הבוקר טוב התקצרה ל'בוקר' כי שום דבר לא נראה טוב
כששאלו אותנו מה נשמע? וענינו באוטומט 'בסדר', מיד התנצלנו ודייקנו: 'הבסדר החדש' או 'אני אישית בסדר…'
היציאה הראשונה לרחוב סתם ככה בלי סיבה מיוחדת הרגישה כמשהו כמעט אסור, מה פתאום להנות משמש מלטפת כאחרים חטופים או נלחמים.
וסיור בתל אביב? זה מותר? תהיתי, אבל אחרי הסיור הראשון הבנתי כמה כוח יש בחיבור הזה לשורשים,
איזו עוצמה מקבלת המילה ציונות בסיור עירוני שכזה, ואז גם הגיעו התגובות של המטיילים שהודו על 'הפסקה הומניטרית'.
ולשתות קפה הפוך רגע לפני תחילת הסיור? או לרכוש תכשיט שהוא לא דיסקית?
או אם עברו יומיים בלי לבקר בכיכר החטופים, זה בסדר?
ולציין יום הולדת? או לשמוע שיר מתנגן ברדיו?
כמו תינוק נדמה היה שאנחנו לומדים מחדש מה מותר ומה אסור, איזו הגדרת גבולות מחודשת.
והיה בזה, לא נעים לומר, דווקא משהו נעים, הרגיש שכולנו טובים יותר, סבלניים יותר, מכילים יותר.
חלפו 5 חודשים, לכאורה עולם כמנהגו נוהג, אם כי קשה להאמין הבנים והבנות שלנו מגויסים, נלחמים והחטופים… הם עדיין שם…
כאילו הפצע המדמם כואב פחות? הפקקים חזרו ויחד איתם העקיפות, הגניבות הקטנות בכביש, הצפצוף העצבני על כל עיכוב קל בלחיצה על דוושת הגז…
לא אני לא מתגעגעת לימי תחילת המלחמה אבל אני מתגעגעת לכל הגינונים שהיא הולידה בראשיתה. אני מתגעגעת לתחושה שאנחנו יכולים להיות טובים יותר
אז בבקשה בואו נהיה…
