להיזדנגף בכיף

הדופק שבעורק
אין מה לומר, חלק גדול מהכיף בעירוניות הוא פשוט להסתובב, לדלג בין חלונות ראווה ומדי פעם להיכנס ולדפדף במדפים.

העיניים, מבחינתי, לא מתעייפות מהחגיגה הזו של אופנה, יצירתיות ועיצוב. וכשמדובר בתל אביב, אין ספק שרחוב דיזנגוף היה הראשון.

כמעט שלושה קילומטרים של לב פועם, שנמתחים מרחוב אבן גבירול בדרום ועד לשערי נמל תל אביב בצפון.

לצעוד בו זה כמו לדפדף במגזין חי של אופנה, אדריכלות והוויה אנושית מקומית.

הרחוב שהפך לפועל

רחוב דיזינגוף הוא קווי הבניינים שנבנו בשנות ה-30 וביניהם גורדי השחקים החדשים,

צל העצים שזורק כתמי אור על האספלט, ושורה אינסופית של חלונות ראווה ובוטיקים קטנים.

ספסלי רחוב שמזמינים לאתנחתא וכמובן כיכר צינה דיזנגוף, שוקקת 360 מעלות וימים בשנה.

בתי הקפה שלאורכו והסצנה שבתוכם: שותים, כותבים, מתווכחים או סתם צוחקים,

לצד המדרכות בהן הולכים כדי לראות ולהיראות.

נדמה לי שאין עוד רחוב בעולם שיצר פועל כל כך מדויק לחוויה הזו, על משקל "להיזדנגף".

הכיף הזה של השוטטות האיטית ברחוב נראה לנו טבעי, אבל מאיפה הוא בכלל הגיע?

בוטנאי של מדרכות

להיזדנגף הוא אולי פועל ייחודי שנולד בתל אביב, אך התופעה נולדה בפריז של המאה ה-19:

זהו המשוטט המהלך באיטיות במרחב העירוני, בלי לחץ זמן ובלי יעד מוגדר.

המשורר הצרפתי שארל בודלר העניק לו את ההגדרה "פלאנר" (Flâneur):

האדם שמרגיש בבית בתוך ההמון, הופך את השוטטות לאמנות של התבוננות.

בודלר טבע עבורו את הדימוי המושלם: "בוטנאי של מדרכות".

הטבע שלו הוא המדרכה והפרחים הם חלונות הראווה.

מצלצל מוכר? בהמשך הסדרה הכל יתחבר.

זו הייתה מהפכה של ממש: הרחוב שעד לפני רגע (המהפכה התעשייתית) היה מקום לברוח ממנו :

סמטאות חשוכות ובוציות שבהן הולכי הרגל נאלצו לתמרן בבהלה בין כרכרות

הפך מעתה בעיר המודרנית לממלכה מוארת, מסקרנת ומלאת ריגושים.

כל זה קרה, בין היתר, בזכות המדרכות המוגבהות שהעניקו הגנה מהתנועה שעל  הדרך הסלולה,

פנסי הרחוב והיכולת לייצר לוחות זכוכית ענקיים שהוצבו בחזית המבנים, וזכו לתואר חלונות ראווה,

שבפועל, הם היו לתיאטרון של פנטזיה.

עיר בקצב צב

העירוניות נתפסת לא פעם בשני קצוות. האחד: מקום של בטלנים, "אף אחד לא עובד פה",

והשני: עיר בקצב מסחרר.

אכן, המהפכה התעשייתית והעיר המודרנית הביאו איתן את 'שלטון השעון', את חוקי ה"זמן הוא כסף" ואת המרדף הבלתי פוסק אחרי הזמן.

שיטוט עירוני הוא משהו אחר לגמרי.

עם לידתה של תרבות הפנאי, נולדה גם הזכות לעצור, להתבונן ולא למהר, הזכות להביט בפרטים הקטנים של הרחוב.

הפילוסוף היהודי -גרמני ולטר בנימין ראה במשוטט סוג של בלש עירוני, אדם שקורא את העיר כמו ספר:

בוחן פרצופים בהמון, קורא את הארכיטקטורה ומנסה לפצח את סודות החיים המודרניים.

ולטר בנימין תיאר כיצד המרד השקט הזה בטירוף ובחוקי השעון הוליד בפריז של שנת 1840 תופעה משעשעת:

הפלאנרים החלו לצעוד ברחובות כשהם מובילים צב מחמד קשור ברצועה.

הצב נועד לכפות על המשוטט ועל כל מי שנתקע מאחוריו בהמון,  להאט את הקצב.

תופעה שלמרבה המזל דילגה על תל אביב, שבה כלבי מחמד קטנים ומטופחים הם אלו שמהלכים בגאווה על המדרכות.

מבלש לצרכן

המהפך קרה בדיוק כפי שהזהיר בנימין. חלונות הראווה לכדו את המשוטט העירוני והוא הפך מבלש לצרכן.

השוטטות הפכה למסע קניות.

בקצב העיר המשתנה, גם בדיזנגוף נולד משהו חדש ששינה את חוקי המשחק של השוטטות…

חכו לחלק ב'.