בין המכולת, הסופרמרקט והשוק
לא אהבתי ללכת למכולת, אבל אמא ביקשה רק חצי לחם שחור וגבינה לבנה.
הייתי ילדה קטנה ( כמה קטנה לא בדיוק יודעת) ויצאתי לשליחות כמה בניינים במורד הרחוב להשלים את החסר לארוחת הערב.
הוא אדון מכולת, עמד מאחורי דלפק העץ המתרומם, שעתו בידו והעיפרון מאחורי האוזן נשלף מידי פעם בין שלושת אצבעותיו שנותרו בידו מאיזה סיפור מיסתורי, רושם בהקפה במחברת קטנה חומה מוכתמת בשמן.
בכל רגע נכנס מישהו לחנות מנצל את גובהו על מנת לבקש רק דבר אחד קטן ואני חיכיתי וחיכיתי…
רגע לפני שעברתי לראשונה לבית משלי הכריז אבי ׳את המקרר הראשון אני ממלא׳ וכך יצאנו למסע אב ובת אל שוק התקווה. נהנתי מהצפיפות מהאנשים המברכים את אבי בחיוך רחב מהפינוקים שהוסיפו אל הסל ככה על הדרך בשביל הבריאות והברכה. אלו היו הפעמים שמידי פעם הייתי שומעת את אבא מדבר בשפת אמו. שוק התקווה הילך עלי קסם אבל המשכתי לנהל את חיי הקולינריה של המשפחה שלי דרך הסופרמרקט. שם היה נקי, מגוון ומהיר פיצוי טוב לזכרון המכולת השכונתית הקטנה.
היום כשאני מתגוררת בעג׳מי המקרר קטן כי הכל קונים טרי: מסע קניות לאורך רחוב אחד כל מצרך והפינה שלו : דגים, בשר, ירקות, תבלינים…
אל השווקים של העיר אני קופצת תדיר לאסוף לי את המיוחדים של כל שוק: תבלין הבהרט של התקווה, הלקרדות של לוינסקי, הגבינות של הכרמל.
אוכל: סופרמרקט, שוק או מכולת…
מה אתם מעדיפים?
