סיפור היסטורי- אקטואלי
כבר לא מעט שנים ש ׳אני לא חייבת׳ לכבוש את העולם, אבל אין זה אומר שנעלמה ממני התשוקה או שהפסקתי לסמן יעדים, אחד מהם ללא ספק היא אודסה.
ולמה דווקא אודסה תשאלו, כי איכשהו תמיד אני מחפשת את ההקשר המקומי שלי ואודסה היא המראה של תל אביב.
אודסה אמנם נבנתה כ 200 שנה לפני תל אביב אך רב ביניהן המשותף. שתיהן ערי מהגרים. במאה ה19 עוד בטרם היותה של תל אביב, היגרו אל אודסה רבים מיהודי מזרח אירופה עד כדי שהיוו כמעט שליש מתושביה. כשקמה תל אביב היגרו אליה יהודים רבים כל כך עד כי היוו כשליש מתושבי המדינה ביום הקמתה.
אודסה ותל אביב, ערים קוסמופוליטיות שיודעות להכיל מגוון תרבויות רב, ושעיסוק תושביהן מסחר ותיירות .
חופש ומתירנות היו לשמן השני, ׳העיר הגדולה׳ המציעה שפע לאנשיה, שחיי אהבה סוערים הם חלק מדופק הלב שלה ושבתי הקפה בהן הם מקום למפגש, שיחות ודיונים כתיבה ויצירה של אנשי עט( והיום גם של מדע, עסקים ועוד).
ואם כי יש הקושרים בין קפה ונהנתנות הרי שבמקומות אלו אודסה ותל אביב הקשר הוא גם קפה וציונות.
באודסה דיברו ( עברית וגם אידיש) ציונות, כתבו, התווכחו: ביאליק, אחד העם, רבניצקי, ש. בן ציון , זאב ז׳בוטינסקי ואחרים, בתל אביב הגשימו אותה.
שלום עליכם שישב באודסה שנתיים בלבד כותב בה את סיפורו ׳מנחם מנדל׳ מכתבים בין הבעל מנדל שהגיע לאודסה עם זוגתו שיינה שיינדל:
״לזוגתי היקרה, הצנועה, החכמה, מרת שיינה-שיינדל שתחיה.
ראשית, באתי להודיעך שאני ברוך השם בקו החיים והשלום.
…ושנית, דעי לך שאני לא יכול בכלל לתאר לך את העיר אודסה, את גודלה ואת יופיה ואת אופיים הטוב של בני המקום ואת עסקי הזהב שאפשר לעשות פה. תארי לעצמך: אני רק יוצא החוצה עם המקל אל גרֶצְק, כך נקרא כאן באודסה הרחוב שהיהודים סוחרים בו, וכבר יש לי עשרים אלף עסקים קטנים: אני רוצה חיטה – יש חיטה, סובין – יש סובין, צמר – יש צמר, קמח, מלח, נוצות, צימוקים, שקים, דגים מלוחים – בקיצור, כל מה שיש לו שֵם אפשר למצוא פה, באודסה… אני אומר לך, זוגתי היקרה, הזהב פה ממש מתגלגל ברחובות. ״
וכמו יהודי טוב אחרי שחתם את מכתבו תמיד נזכר מנדל בעוד דבר מה לספר: ״… עיקר שכחתי…״
למרות העושר והאושר שמצאו באודסה עלו חלקם לארץ ישראל והתיישבו בתל אביב, המראה שלה, אך רב הקהילה היהודית הגדולה של אודסה הושמדה בשואה.
נתן אלתרמן לוקח את מילותיו וגינוניו של שלום עליכם בסיפור זה וכותב, לאחר שהתברר גודל האסון של השמדת יהודי אירופה, את השיר מנחם מנדל, שיר שפורסם במסגרת הטור השביעי בשנת 1945:
׳ שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה,
בין עבים הלבנה נוגהת.
שיינה שיינדל שלי, דרך ליל וסופה,
בראשי החולם את נוגעת.
….
שינה שינדל שלי. לילה, לילה עמוק.
את זוכרת הלילה בו נפרדנו.
עם העם שנתנו לו דמע ושחוק
גם אנחנו מול מות עמדנו.
והלילה היה משריפות חכלילי
ואני צוואה לך ניסחתי,
על איגרת קטנה, שיינה שיינדל שלי,
וברור כי עיקר שכחתי.
העיקר… לך רציתי תודה להגיד,
שהיית לי בת זוג סבלנית ומכפרת,
שיינה שיינדל, שיחקנו קומדיה נצחית,
אך גמרנו אחרת, אחרת. ״
לימים הלחין שלמה ארצי מנגינה מרטיטת לב למילותיו של אלתרמן מתוך הקשר האישי משפחתי שלו לשואה.( קישור בתגובה)
אודסה שבאוקראינה, נראית היום יותר מתמיד יעד רחוק להשגה. שוב נשמעות רוחות מלחמה, שוב אנשים נמלטים על נפשם, ואי אפשר לדמיין את התחושה ואיך כל זה יסתיים.
אבל כאן בארץ ישראל יש חוף מבטחים ועיר אחת שבה חיים את החיים, יושבים בבתי קפה, יוצרים, סוחרים, ממציאים ואפילו מי יודע כנראה מגיעים תיירים.
אודסה ותל אביב שתי ערים לחוף הים מצד אחד אודסה מצד שני תל אביב והים כמראה בין שתיהן, רק בבקשה בלי מלחמה!
