ויהי בוקר
הבוקר התפצלנו
הוא לעבודה אני ממשיכה להיות תיירת בתל אביב:
ארוחת הבוקר אל מול חוף הים שמנער מעליו את הלילה היתה מסוגננת וטעימה.
Where are you from
פנתה אלי אשה מבוגרת שהתישבה בשולחן הסמוך
London
עניתי, נזכרת בשלט מאתמול מקווה שבזאת תסתיים השיחה ושהמבטא הישראלי שלי לא יסגיר אותי.
השפע בארוחה היה יוצא דופן, אמנם בהזדמנויות שונות שמעתי על ארוחת הבוקר הישראלית
אבל לא יכולתי לדמיין אותה כך ולכן החלטתי לקחת את הזמן ולהנות מהרגע, לא לטעום מהכל אבל לפחות לבלוע בעיניים.
בין יושבי חדר האוכל הבחנתי במגוון שפות, זכרתי שאומרים על הישראלים שהם רעשניים
אבל דווקא משפחה אמריקאית שישבה סביב שולחן עגול היתה רעשנית במיוחד.
הגיע הזמן לצאת מהמלון. הפעם החלטתי ללכת ברחובות העיר.
לקחתי אתי תיק לבן קטן שקיבלתי פעם שי מאותו בלוג תל אביבי ויצאתי מתוך כוונה ללכת לאיבוד.
כבר בהתחלה ראיתי אנשים מצטופפים סביב דלפק שקוף עם קינוחים משגעים.
החנות מבחוץ היתה כולה מעוצבת ורוד
ואני רשמתי לעצמי לבדוק בסוף היום את העניין מה שיסתבר בדיעבד כמטרה שלא הושגה.
באיחור מה הבנתי שכדי לטעום מכל הדברים שנראים לך בתל אביב אתה צריך לחיות בה חיים שלמים.
חציתי רחוב ראשי שהיה כולו חפור, חסום ורועש להחריד (מספרים שבתל אביב רק עכשיו עובדים על רכבת עירונית)
החלטתי לזנוח אותו ופניתי לרחוב צדדי מופתעת לגלות כמה שקט יש רגע מהרעש.
צעדתי לאיטי מתבוננת בבתים שלסירוגין הדהימו אותי ביופיים או בהזנחתם.
רשמתי בפניי לחזור ולקרוא בבלוג מה מספרים שם על הבתים הללו ואולי בפעם הבאה אהיה מתוכננת יותר ואצטרף לסיור.
אשה שצעדה לפניי שקועה כולה בטלפון הנייד נעצרה בהפתעה פנתה אליי ושאלה: סליחה איך אני מגיעה לרחוב דיזינגוף?!
החלטתי לרגע לצאת ממשחק התיירת ולכוון אותה ליעדה.
סיימתי ומיד חזרתי לתחפושת.
חנות קטנה משכה את תשומת לבי,
נכנסתי. צעירה בעלת מבטא צרפתי הסבירה את פניי: אם תצטרכי עזרה בשמחה, אני שלהבת. בחנות המתוקה לא רכשתי דבר ממשי אבל הרעיון ששלהבת עשתה עליה לפני 16 שנים קסם לי( כך היא סיפרה בשיחה שהתגלגלה בינינו.)
בהמשך הרחוב אל מול בנין שנראה מחודש ועליו כיתוב ׳האוהל׳
עמד מבנה קטן סביבו התקבצו הרבה יותר אנשים ביחס לגודלו , שותים להם בנחת קפה ונוגסים בכריך.
ציינתי בפניי שזה לא המקרה הראשון שאני רואה כאן בתל אביב ומעניין מה הסיפור של התל אביביים עם המבנים הללו.
שבעה עדיין מארוחת הבוקר, שוב נאלצתי לוותר על טעימה.
הגעתי לכיכר שוקקת ששלט בצידה הודיע שאני ברחוב דיזינגוף. ניסיתי להבין מה פירוש השם אבל לא מצאתי תשובה.
עצרתי להתבונן בכיכר היפיפייה שהבניינים סביבה נראו כמו שמלה מתנפנפת ברוח.
זה היה אמצע שבוע והאנשים שישבו במרכז הכיכר נראו נינוחים כאילו אין לאן למהר, כנראה תיירים כמוני.
צעדתי לאורך הרחוב נהנית מתצוגת אופנה ישראלית מגוונת להפליא.
בעיר הזו יש המון כלבים חשבתי לעצמי, מגוונים לא פחות מהאנשים …א
בל תוך כדי מחשבה קפצתי בבהלה כשעוד רוכב קורקינט חלף לידי בחוסר זהירות.
פניתי לשדרה שמשכה את תשומת ליבי וצעדתי בין ילדים, עגלות, אימהות אופניים …הכל.
אשה מבוגרת נשענת על הליכון ובחור צעיר צמוד אוזניות צעדו לאט לאורך השדרה.
זה הרגיש כמו דו שיח של חרשים.
היא הצביעה על בית בצד השדרה וסיפרה משהו.
מתנועות גופה יכולתי לנחש שיש כאן סיפור שמרגש אותה,
הוא הניד בראשו אולי דווקא לקצב המוסיקה אבל כנראה שבכל זאת שמע משהו מדבריה כי כשהחוותה בידה כרוצה להיכנס לבניין
הוא החזיר לה בשמיטת כנפיים.
חשבתי להיכנס במקומו, אבל השער היה סגור. השלט אמר שכאן התגורר ראש ממשלת ישראל הראשון.
מעניין שלא עומדים כאן בתור חשבתי לעצמי.
המשכתי עוד שעה קלה בין סמטאות, גינות , רחובות ירוקים וחנויות עם חלונות ראוה שמשכו אותי להיכנס פנימה.
הרעב תקף ללא הודעה מוקדמת אך כל ניסיונותיי להשביע את רצונו עלו בתוהו.
מתברר ששעה 17 אינה יפה לרעב
בתל אביב שכן זו השעה שהמטבחים במסעדות נסגרים לקראת תפריט הערב.
בלית ברירה התיישבתי באחד המקומות שנראו פחות מושכים ובכך נסתם הגולל לאפשרות להתענג על משהו חגיגי קצת יותר.
לסיום נותר לי לבדוק את בריכת המלון.
התרווחתי על מיטת הבריכה, הרוח היכתה כאילו הקיץ בכלל עוד לא כאן , רחפנים בשלל צבעים רקדו ברקיע.
עוד מעט יגיע לסיומו החוץ לארץ התל אביבי שלי ואין כמו להרגיש בבית.
