עומדת בתחנת האוטובוס וממתינה. לידי שתי צעירות מטופחות, מפטפטות ומתענגות על ארטיק.
ביס אחרון, והן משליכות, בלי לחשוב פעמיים, את העטיפה והמקל הדביק אל המדרכה.
המילים יוצאות לי מהפה. אינסטינקט:
"גם בבית את זורקת על הרצפה?", אני שואלת תוך שאני מצביעה על פח הזבל שניצב מרחק יד מהן.
האירוע הקטן חושף פער תפיסתי עצום:
עבורן הרחוב הוא מקום זר, פונקציונלי שעוברים דרכו; עבורי, המדרכות של תל אביב הן הבית.
זה אחד הדברים שכל כך הקסימו אותי במרכז פריז. הניקיון.
האמת? התקנאתי. 2 מיליון איש שרואים ברחוב בית.
תחושת הרחוב כבית יכלה לצמוח רק בעיר המודרנית המתוכננת והמוארת.
המהפך התחיל ברחובות הסלולים ובמדרכות המוגבהות של פריז, אך האור הוא ששינה את חוקי המשחק.
פנסי הרחוב המעוצבים שהוצבו לאורך השדרות גרשו את החשכה והפחד, והפכו את המרחב הציבורי למקום בטוח ומזמין בכל שעות היממה.
העיר החדשה הלבישה את רחובותיה עבור כולם כפי שעשו עד כה בביתם, רוזנים ואדונים.
חלונות הראווה, השלטים המבריקים ופסלי רחוב היו התמונות שמקשטות את החדר.
המדרכה הנקייה היתה השטיח הפרוס, השדרות עוטרו בעצים ובפרחים
ובתי הקפה הציבו את הכיסאות עם הפנים לרחוב, והרחוב הפך למשהו להתבונן בו כבימת התאטרון.
כך נולד "המשוטט העירוני" שחידושי העיר הקסימו אותו.
כל המהפך הזה קרה בזכות איש אחד, שהרס ובנה מחדש את פריז זו שתהיה כעבור כמה עשורים, להשראה הגדולה לבנייתה של עיר חוף חדשה. תל אביב.
Hebrew 
