רשמתי לעצמי תזכורת וכתובת ויצאתי לדרכי בשעה הידועה תוך שאני מחשבת מקדם זמן של בטיחות.
ירדתי בתחנת פרישמן, צעדתי לאורך מאפו, חציתי את שכונת מעונות עובדים והמרכז הקהילתי דב הוז שמאז אוגוסט 2020 קרוי תחתיו על שמו של אריק אינשטיין.
שמות מתחלפים ברחובותינו, תמיד מזכירים לי את הסצנה המחויכת והעצובה מסלאח שבתי.
את האחרון, אריק אינשטיין, נדמה שאין מי שאינו מכיר ואת הראשון?
חציתי את דיזנגוף שעוד היה שקט בבוקרו של יום ופניתי אל היעד- רחוב הירשנברג.
רק כשנכנסתי לרחוב היכתה בי ההבנה שזהו בוודאי אותו הירשנברג אודותיו אני מספרת מידי פעם בסיוריי, וחשק עז תפס אותי לערוך איזה משאל תושבים קטן, לבדוק מי מהם יודע מיהו אותו הירשנברג שבתוכו הם גרים. אבל מלבד בחורה צעירה ומנומנמת שנראה היה שיצאה בעל כורחה ממיטתה תוך שהיא אוחזת בידה רצועה וכלב קטן לא נראה כאן איש.
רחוב הירשנברג הוא רחוב שאתה לא מגיע אליו אלא אם אתה צריך. אתה נכנס אליו רגע לאחר ששמת מאחוריך את דיזנגוף וחלונות הראוה שלו ונדמה שנכנסת לשמורה עירונית שהזמן קפאה. רחוב שקט, בתים מתקלפים, גדרות אבן שהעלו זקנקן של עשב בינותיהם, וחצרות בתים ללא חן.
בפינת הרחוב גינה ציבורית קטנה שבמרכזה מתקן משחקים גדול: טרקטור בעל כף ענקית (להיט חדש בנוף העירוני) ואני תוהה אם יש בו כדי לרמז על עתידם של הבנינים הניצבים סביבו.
גם שלטי הרחוב התלויים כאן על כתלי הבתים עודם מהסוג הישן, הכחול, מאלו שאפילו משפט הסבר או תאור שם הרחוב חסרים בו רק : שמואל הירשנברג.
הירשנברג נולד בלודג׳ עלה לארץ ב1907 והחל ללמד בבצלאל אך שנה אחר כך הלך לעולמו ונקבר בהר הזיתים.
אם חי בארץ הרי שחי בירושלים, ואם כך מה הקשרו התל אביבי?
הירשנברג היה צייר ואחד מציוריו המפורסמים נקרא גלות: דמויותיהם של יהודים כפופי גב, שק על גבם ומקל בידם נודדים אל הלא נודע.
בעקבות ציורו של הירשנברג נכתב שיר באידיש ובתרגומו: ״עם מקל הנדודים ביד/ ללא בית וללא ארץ/… תמיד לך, לך, לך /תמיד נדוד ,נדוד …״
ב1912 כאשר יצאו תלמידי גימנסיה הרצליה לטיול שנתי , לקחו חנינא קרצבסקי, המורה למוסיקה והמחנך דושמן את השיר העצוב והפכו את מילותיו כמו גם את מנגינתו לשיר תקוה ותחיה:
פה בארץ חמדות אבות/ תתגשמנה כל התקוות/ פה נחיה ופה ניצור/ חיי חופש חיי דרור/.
בויקפדיה מצאתי כי על קברו של הירשנברג לא הונחה מעולם מצבה, גם עקבותיו של הציור גלות נעלמו, אולי עוד מעט רחוב הירשנברג ישנה פניו, ואולי גם שמו יוחלף?
אם כך מה עוד נותר מלבד לספר את הסיפור ולשיר את השיר?
