עיר עם הפסקה

עיר עם הפסקה

.מי שמכיר אותי יודע שבימיי שיגרה נסיעה בנתיבי אילון היא רק כשחייבים, ממהרים ואין פקקים. בכל הזדמנות אסע דרך העיר
וכך חלף שבוע ושוב קפצתי לבקר את ההורים לחיבוק מרחוק. רוטשילד אבן גבירול, ז׳בוטינסקי, הרחובות ריקים. פה ושם הבחנתי בפועלים לצד הקו העתידי של הרכבת הקלה. בדרכי חזרה שיניתי מסלול : פנקס, ארלוזורוב, בן יהודה – כל הרחובות ריקים. לפתע אני מבחינה בחניה כחול לבן פנויה ! מפעילה את האיתות במהירות לתפוס אותה, ׳מכאן כבר אלך ברגל׳ אני מהרהרת הרהור של הרגל ומיד נזכרת שאין לאן ובשביל מה. פה ושם ביקורת משטרה. הפניתי את המכונית לכיוון רחוב הירקון דרומה, חולפת על פני הילטון ומתחת לכיכר אתרים עוד רגע והטיילת נפתחת לפניי. נסיעה איטית במיוחד ואני מתבוננת: איש בודד מהלך על הטיילת, מסכה שמוטה על פניו. עמדת האופניים מלאה, אפילו השוטרים הפזורים לאורכה נראו חסרי עבודה, אף לא אוטובוס אחד חלף על פניי ושקט, דממה אף לא צפצוף מכונית של שיגרה. עצרתי את המכונית באין מפריע מביטה לעבר החול והים. מעולם לא ראיתי אותם בגוונים כאלו , כאילו איזו יד עם מכחול צבעה אותם בגוון בהיר ונוגה. החול היה חלק ובתולי, שום עקבות אדם לא נראו עליו כמו ציוריו מלאי התום של נחום גוטמן.

עיר עם הפסקה

ערב פסח תרע״ז 1917, ריחות התבשילים בתל אביב הקטנה כבר מילאו את השכונה, המפות הלבנות מתוחות על השולחן לכבוד החג הכנות אחרונות עם התרגשות של לפני חג שנקטעה עם הודעה דרמטית של המושל: התורכי: יש לעזוב את הבתים ולפנות ליישובים בפנים הארץ. הכל השתנה. סיפור הנדודים מההגדה הפך למציאות פסח הפך גם לסוכות.
!לעזוב בית

עיר עם הפסקה

לחצתי על דוושת הגז, מגבירה את קצב הנסיעה רוצה הביתה ! כי

…״בית זה אומר כבר הכל״