זיכרון ילדות: שבת בבוקר, בבגדי שבת, נוסעים מרמת גן לחולון לבית של סבא וסבתא, שם עוד רגע תתכנס , בדירת שני חדרים קטנה כל המשפחה לארוחת בוקר שכולה צבעים וטעמים: ערימת פטרוזיליה לצד מגש עמוס בפרוסות חצילים מטוגנים, קערת ביצים חומות וקערה עוד יותר גדולה של סלט ירקות, כל זה כמובן מבלי לשכוח את הנוזל הכתום שנטפטף מעל-העמבה.
כשגדלתי חצינו את הקווים בתוך רמת גן מגדות הירקון למרכז העיר. שם ברחוב עוזיאל בבוטקה קטנה היה אדון סביח ממלא את כל השולחן של סבתא בפיתה אחת. איזו מקריות שדווקא אדון סביח שפירוש שמו בוקר (סבח)מכר בפיתה ארוחת בוקר.
כשגדלתי עוד קצת עברתי לגבעתיים שם מצאתי את ׳עובד׳ עם אותה פיתה, סביח כבר היה השם של המנה.
עכשיו אני ממש גדולה ובכלל בתל אביב יפו, מתבוננת בתור המשתרך בשני דוכני הסביח המתמודדים על התואר ׳הטעים ביותר׳: טשרניחובסקי ופרישמן. לי אישית קשה להכריע, המנה כל כך טעימה גם כאן וגם כאן, ולמרות שאני אוהבת את הרחוב ואת האוכל שלו אני קצת יותר מתגעגעת למראה השולחן הצבעוני של סבא וסבתא.
