המלצה על מלון בתל אביב ליד הים

מלון בראון ביץ' בתל אביב

מלון אורבני מעוצב במגוון חדרים. המלצה שלי, חדר עם מרפסת 2 דקות מהים.

להזמנת חוויה לחצו כאן

׳כשהים רגוע הסיפורים מסעירים׳

כך נקרא הסיור שלי לאורך הים,  בו בכל צעד אני שוזרת איזו דרמה היסטורית, שיר שנכתב, או סיפור אודות דמות שקורותיה נכרכו בתולדות העיר.

השבוע אני  בתוך הסיפור. זה לא משהו מהספרים אלה משהו מהחיים.

העולם סביבי סוער ואני צופה אל הים הרגוע. בין הבומים הרועמים של תאונת הדרכים, הירי מעזה וההתלהמות ביפו, חיפשתי לי שקט. ושקט בשבילי הוא להרגיש בבית. אבל  בבית לא היה שקט, ואני עברתי לצידו השני של המקף – לתל אביב.

המובן מאליו עבורי כלל לא עלה בדעתי, אבל למזלי עלה בדעתם של שני ילדיי המדהימים שמבינים משהו בלב של אמא, ושיגרו אותי ללון במלון התל אביבי, בראון ביץ׳  שבקצה רחוב טרומפלדור, אל מול חוף הים.

ממרפסת החדר הצופה אל הרחוב אני יושבת ומתבוננת באנשים שחולפים למטה, משהו בהליכה התל אביבית הבוטחת כאילו השתנה ונדמה כי העוברים ושבים מהלכים כמו על קצות אצבעות, תרים בעיניהם אחרי מרחב מוגן,  או שמא כל זה רק בדמיוני ?

אכן, כשהים רגוע הסיפורים מסעירים. וכיוון שאודות סערות השעה אין צורך שאוסיף לפי שעה, בחרתי לספר על  המלון.

הבראון שבשמו קשור בצבעו החום כהה של המלון הראשון ברשת, ברחוב קלישר. וכאן התווסף לו ה׳ביץ׳ שאכן הוא חלק בלתי נפרד מתפאורת המלון, בשילוב בריזת ים נפלאה. אל הנוף שבחוץ מצטרף עיצוב  מוקפד ונעים שנע בין מודרני לוינטג׳  בין חום לצבעוני. אם הייתי צריכה לאפיין את המלון הייתי מכנה אותו מלון עם חיוך, כי זה מה שאתה מקבל לאן שאתה פונה כאן.

ארוחת הבוקר היא כזו שלא עמוסה מידי אך טעימה להפליא ואתם יכולים לבחור בין ישיבה  ממוזגת לישיבה  בחוץ. אני כמובן בוחרת ברחוב, כשכל ביס מלווה בקצב העיר המרתק.

במרחק הליכה שוק הכרמל, כיכר דיזינגוף, רחוב ביאליק שבהם אפשר להינות מיופי המקום, בתי קפה, תרבות ובכלל מכל מה שיש לה לעיר הזו להציע: מבר נהדר ועד אוכל רחוב שנכתב אודותיו שיר( יש למה לחכות).

׳כל בית צריך מרפסת׳, כתבה בספרה רינה פרנק מיטרני על פינה תל אביבית לא הרחק מכאן,  על אחת כמה וכמה כל מלון צריך מרפסת , ואני יושבת בה, צופה אל הים ובגוון המשתנה שלו בכל שעה מבוקר לעת ערב, השקט והסערה מעלים בפי שירים שונים רלוונטיים כולם לזמן ולמקום וכשהשמש מתחילה לשקוע והים  מתרוקן לאיטו אלתרמן ׳וערב עירוני׳ מתנגן מפי כאילו מעצמו:

״שקיעה ורודה בין הגגות

אספלט כחול מלמטה

עיני נשים נוגות נוגות אומרות

לערב למה באת

הפנסים פרחי העיר

מלבלבים באור ניחוח

אביב חשמל עצוב בהיר

משיכרונו אסור לברוח

הוא רק יתום ורק תמים

נולד לרגע ואיננו

בין הלילות והימים

הוא בא לזרוח בינינו״

*תשמרו המלצה לשעת הצורך…