אוניברסיטת בר אילן
ראשית שנות ה-80.
אני סטודנטית מתחילה בחוג ללימודי ארץ ישראל.
נתבקשנו להכין עבודה בנושא מלאכות חקלאיות בארץ ישראל של המאה ה-19.
הכנתי את העבודה במהירות יחסית ( לא בטוחה שהציון היה מצטיין) ושכחתי או שלא…
קריית אונו.
3 חודשים מאוחר יותר.
כהרגלי מבקרת בביתם של סבי וסבתי האהובים.
לא יודעת איך ולמה פותחת את ארון הבגדים של סבתא ומשהו גדול ושטוח עטוף בנייר חום עם חבל מושך את עיניי.
אני מבקשת רשות מסבתא לפתוח ועומדת נדהמת:
תמונה מאחד מהספרים שבהם נעזרתי לכתיבת העבודה 3 חודשים קודם לכן נמצאת בידיי בתוך מסגרת עץ קצת מתפוררת והרבה לכלוך בתוכה.
בתמונה קבוצת אנשים לבושים בלבוש בסגנון מזרחי ניצבים ליד מבנה שנראה באותו סגנון ועליו שלט בעברית וגרמנית:
תערוכת מושבות בני ישראל בארץ הקודש.
הזיכרון החזותי שלי והאהבה שלי לחפצים עם טעם של פעם התחברו כאן ואני לא ידעתי את נפשי מרב התרגשות.
מאחורי התמונה נכתב berlin 1898 .
סבתא. אשה קטנה ומקסימה, יקית שמעולם לא הצליחה ללמוד יותר מ5 מילים בעברית הצליחה להסביר לי שהאישה (היחידה) בתמונה היא דודתה.
את ההמשך אני כבר ידעתי מהעבודה שהכנתי:
הברון רוטשילד יצא בפיילוט שיווקי של יין ושמן זית תוצרת המושבות שלו ומקים תערוכה בברלין.
המבנה בתמונה הוא תפאורה והאנשים יהודים ברלינאים "שהתחפשו" לבני ארץ הקודש.
התערוכה כנראה היתה הצלחה מסחררת והמשיכה לנדוד ברחבי גרמניה.
ובארץ הקודש עצמה ישבו הטמפלרים בשרונה גידלו גפנים והקימו יקבים אבל לתוצרת שלהם לא היה ביקוש גדול- הקהל לא התאים.
מסתבר שלפעמים לא רק איכות המוצר קובעת אלא גם הצעד הנכון בשיווקו.
והלכלוך שבתמונה?
בוץ! הסבירה לי אמא שלי כשהגיעה מאוחר יותר והראיתי לה בהתרגשות את התמונה.
לפני כפר אונו גרנו בשכונת מונטפיורי. מידי חורף הוואדי היה מציף את השכונה והבתים ואנחנו נאלצנו לברוח מהם.
התמונה הזו היתה תלויה על הקיר. ובכל שטפון השאירה בתוך התמונה עוד קצת בוץ מהוואדי.
ביקשתי מסבתא לשמור על התמונה אצלי. ולה היתה בקשה אחת לא לפתוח אותה- כי הבוץ הוא הזיכרון החשוב.
