סיורים בתל אביב – להתאהב בתל אביב יפו

סיור ביפו עג'מי – החיים עצמם

עג'מי 2009, הסרט, לא השכונה, השאיר עלי את חותמו.

דרמת פשע מטלטלת  בשכונה יפואית, השחקנים חסרי הניסיון במשחק ועתורי ניסיון חיים הלכו בי אימה. אז עוד לא דמיינתי ששלוש שנים לאחר שהשכונה הדרמטית הזו פרצה לתודעה אבחר בה אני כמקום מגורי. ואני כבר מדריכת טיולים תל אביבית מנוסה היודעת דבר וחצי על החיים, וכן גם על ההיסטוריה המקומית הענפה.

עג'מי, הפרסי בתרגום מילולי, היה ידידו של הנביא מוחמד, כך מספרת המסורת שמצביעה על קברו ביפו עליו נבנה במאה ה19 מסגד  ומסביבו מבני מגורים. כך קיבלה השכונה שהתפתחה מהעיר העתיקה  בין הים לדרך הראשית דרומה את שמה.

את קווי הגבול של השכונה ניתן לשרטט על המפה אך טיול רגלי בה יבהיר עד כמה הגבולות מטושטשים. עג'מי נבנתה כאחת משכונות רבות שנבנו עם  התרחבותה  של יפו במאה ה 19, שכונות אתניות של  יהודים, נוצרים ומוסלמים כל שכונה והיופי שלה כל שכונה והסיפור שלה.

טיול בשכונת עג'מי לוקח אותנו בין ים לסמטאות, בין ישן לחדש, בין פעם לעכשיו. המבנים ההדורים לצד מבנים מרופטים מעידים לא רק על שיני הזמן כי אם גם על מלחמות ותהפוכות שלטוניות. בין הרעש לשקט שכאן אני אוהבת להקשיב לצלילים: קול המואזין  המתחלף בצלצול פעמוני הכנסייה, צלילי נגינת העוד שבוקעים פה ושם מחלון של חמארה מקומית,  קרקור תרנגולים ופעיית כבשים, לעת ערב מפלחים את האוויר פיצוצי  זיקוקים צבעוניים המרמזים על חתונה. אישית בפינה הסודית שלי אני מתמכרת עם המטיילים שלי  לצלילי נבל של נגנית מופלאה.

בעג'מי אפשר גם להתאהב דרך הבטן. לצד התורים הארוכים בחומוסיות המפורסמות שבשכונה אבו חסאן או קלבוני  פזורות מאפיות הבייגלה המפורסמות וכמובן  כמה ממוסדות הקפה שעם ריחם אני אוהבת להתעורר בבוקר. אם מדברים על ריח אז אין כמו לשבת בטיילת הים, שרועים על הדשא או ישובים על ספסל ולהתמכר לריח הים, מה שמזכיר שעוד לא דברנו על ארוחת דגים יפואית.

יותר מהכל אני מחפשת את המאכלים המסורתיים אותם אפשר לטעום בעיקר בבתים. בידיים אוהבות לשות הנשים את הבצק וממלאות אותם בתבלינים עם סיפור. אני אוהבת את המפגש האנושי ואת הסיפור בקצה המזלג.

כשאני משוטטת בשכונה שלי להנאתי אני אוהבת להתבונן בדלתות. כאן אפשר למצוא אין סוף מיוחדות. אני יודעת שמעבר לכל אחת מהן יש סיפור אנושי מיוחד לא פחות ואני סקרנית לגלות אותו, לפתוח דלת תרתי משמע.  מפגשים שאני חושפת גם למטיילים שלי אם מתאפשר.

בעיתונות ובטלוויזיה מדברים על יפו בהקשר של ג'נטריפיקציה ושווי נדל"ן  עג'מי הסרט על פשע  אבל הסיפור כאן הוא הרבה יותר מרתק ומורכב מזה. לכן מומלץ לצאת מהכורסא ולחוות את המקום בעצמכם ולגלות לצד כל אלה את תמצית הקסם של המקום. כאן מומלץ לסייר עם מדריך,  במקרה שלי עם מדריכה מקומית.

עג'מי היא השכונה שלי. המקום בו בחרתי לחיות ולגור. ואת הסיפור שלי בבית שלי אני שוזרת בסיור. כאן אני הולכת  לישון ומתעוררת אל תוך רקמת החיים  העדינה והמאוד מיוחדת.

אולי הצלחתי להעביר לכם כאן את תמצית הקסם של השכונה אבל סיור כאן ואיתי הוא הטעם האמיתי

 

 

 

 

סיור ביפו עג'מי - תוכן עניינים

סיור אוכל ביפו בשכונת עג'מי - הבטן הרכה

אם למדוד לפי אורך התור שהשתרך בפתח המסעדה הקטנה הרי שאפשר לקבוע בבירור שהשבת בתל אביב לא יכולה להיכנס אם לא ניגבת  מנת חומוס ביפו. נכון החומוס כבר נדד לתל אביב שהקימה מוסדות חומוס משלה וביפו נפתחו בתי קפה בסגנון תל אביבי, הרי לא סתם הניחו פרנסי העיר בין שני חלקיה מקף מחבר.

אוכל מקרב לבבות, "תשתה קפה הוא שואל" והדרך אל הלב נפתחת. כך אנחנו מטיילים ביפו,  בין המר והמתוק  בנתיב הפחמימות, הקפה והממולאים…  טיול שממלא את הבטן ופותח את הלב.

קרם שניט בין נאפולי לנפוליאון

איך גנבו הצרפתים לאיטלקים את הזכויות על אחד הקינוחים השווים?!

אם מסתכלים על מה שבתוכו הוא נקרא קרם שניט. אם מסתכלים על מה שבחוץ ומתענגים על דפדפי בצק  העלים שלו שמתעופפים ומתפצפצים בפה הוא נקרא 'mille foglie–אלף עלים'. מקור הבצק המשובח הזה הוא כפי הנראה בנאפולי. הצרפתים הוסיפו לשמו בקלילות יתר שתי הברות ושינו  אותו מנאפולי לנפוליאון. (עוגת נפוליאון). המתוק הזה המשיך לחצות גבולות ברחבי אירופה וקיבל גרסאות שונות לשם, לבצק ולמה שבתוכו. נפוליאון אמנם הצהיר ש"הצבא צועד על קיבתו" ולמרות זאת כשכבש את יפו לא הביא אתו מנה כזו.  מי שדווקא לא ויתרו עליה היו היקים בני העליה החמישית שהביאו לכאן במזוודות לא רק חליפות 3 חלקים אלא גם את תרבות בתי הקפה ואתם הקרם שניט.

מסתבר ולא בפעם הראשונה, שמאחורי סיפורי אוכל מסתתרת יוקרה לאומית.

את אחת ממנות הקרם שניט המשובחות בעיר תוכלו למצוא ב מילק בייקרי שבשוק הפשפשים ( לרב בהזמנה מראש), שהיא אגב ,אחת התחנות המתוקות של בסיור 'להתאהב ביפו דרך הבטן'.

סיפורי אוכל – חכמת הבייגלה של יפו

לפעמים בבוקר, אני מתעוררת עם ריח הבייגלה הטרי מהמאפייה הקרובה לביתי ברחוב יפת. ככה מתחיל בוקר מלא תאבון… זהו "הבייגלה הערבי": רך ומעוטר שומשום. כמה שיותר, יותר טוב. בירושלים קוראים לו בייגלה ירושלמי אבל נדמה לי שזוהי בכלל מורשת של 400 שנות שלטון טורקי כאן בארץ.
הדרך המובילה מכיכר השעון ועד לחיבור העיר עם בת ים, רחוב יפת, רצופה בייסורים: לאכול או לא לאכול – בייגלה חם. בכל כמה מאות מטרים מאפיה של משפחה זו או אחרת, מאפיות שהפכו מוקד עלייה לרגל.
אבל בייגלה זה לא רק בוקר. הלילה קושר אותי דווקא לבייגל הקשה . קשה מבחוץ ורך מבפנים מעוטר בפינה אחת שלו במעט מלח ,זעתר או שומשום. מתברר שהוא בכלל מכונה בייגל רומני. זהו הבייגלה של בילויי הלילה בצעירותי: בייגלה חם מהמאפיה שמנשנשים בבית רק עם חברים(!) בתוספת ריבה טובה וחמאה. היום הוא עבורי קינוח לכל הצגת תאטרון : "בייגלה חם, שלוש בעשר" מארגז הקרטון של המוכר ברחבה מחוץ לאולם.
בייגלה קטן בשקיות או חטיף בייגלה (גם הוא) מתחבר לי עם ישראליות… 5000 טון בייגלה בשנה לועסים בישראל… קילו בייגלה לנפש בממוצע, אני הרחק מעל הממוצע.. עגול, מקל או לולאה, עבה או דק , עם שומשום או מלח, לא משנה, אני אוהבת אותו לידי, זמין במטבח.
הסיפור שלי היום הוא על בייגלה. והעיקר בבייגלה הוא החור. בייגלה בלי חור הוא פשוט לא בייגלה. בדרך כלל כל מה שיש לו חור יש בו פגם. חור בהשכלה או חור בתקציב . אבל כמו באסטרופיזיקה, שאני לא מבינה בה כלל, חור שחור מיצג מסה גדולה. ככה הבייגלה רק עם חור בצבע חום.
כשהייתי נערה בצופים, ברמת גן, הייתה לי חברה טובה ששם משפחתה, בייגל, אבל אז לא התפניתי להעמיק בידע, הייתי עסוקה בתרגילי סדר, כפיתות וקשרים. עכשיו החלטתי לבדוק הקשרים…
שמות משפחה יהודיים קשורים פעמים רבות בעיסוק: בייקר הוא אופה, ברויטמן הוא איש הלחם, זמל – הוא לחמנייה באידיש ובייגל הוא האיש שמכין מהבצק עוגייה קטנה ופריכה, עגולה כצמיד או טבעת . בגרמנית beugen לכופף או לעגל. זה היה בצק במרקם ייחודי שמבושל קצרות במים לפני האפייה.
הבייגל הפך מאכל יהודי שאכלו בשמחות ובאבל, סמל למעגל החיים. וכמו היהודים שהיגרו לאמריקה, היגר איתם גם הבייגל. שם קוראים לו בייגל יהודי, אנחנו בארץ אוהבים לקרוא לו בייגל אמריקאי.
ומה בדבר בייגלה הלולאה "שילובית" בשמו התקני. מסתבר שמקורו בנצרות כאשר נזירים ביקשו לתת לילדים ששיננו היטב את החומר הנלמד פרס קטן "פרעצל" בגרמנית, שפירושו זרועה קטנה שכן הלולאה מדמה את הנזיר המשלב זרועותיו בשעת התפילה, ושלושת החורים מסמלים את השילוש הקדוש.
בתור חובבת עברית ידועה שמקפידה לומר מכונית ולא אוטו, על "הבייגלה" אני לא מוותרת אבל כדאי להזכיר שהמילה העברית הרשמית היא כעך, מילה שהתגלגלה ממצרית עתיקה לארמית ובערבית :כעכע.

ועל איזו מאפיה אני ממליצה? אספר בפעם הבאה…

שחור קטן עם הל

כשריח הקפה הקלויי מתגנב אל אפי השכם בבוקר אני יודעת שחוניטו הנמרץ כבר החל את יומו וגם אצלי זמן לקום. חשבתם פעם? שעון מעורר בריח קפה משכר!!
תכירו, קפה טיראן היפואי שבשכונת עג'מי. בית קפה מהסוג בו קולים את הפולים וטוחנים במקום, הכי טרי שאפשר…
בראשית שנות השמונים זה היה בית קפה של יהודי בולגרי שנתן לקפה הקטן שלו את שם האי בסיני. מעולם לא הצלחתי לגלות למה אבל אני יכולה לנחש. אבו נביל, רכש את המקום והוסיף עוד כמה סוגי קפה. רמזי הבן הוסיף עוד מיני קפה ואימאן האישה שלצידו הוסיפה את אהבתה לתבלינים ועשבי מרפא.
את אימאן תוכלו לזהות מיד, החיוך לא סר מפניה וגומת החן מלווה את שטף הדיבור המשמח שלה. זריזת ידיים ואשת שיחה.
מוחמד הבן, צעיר בן 20, המכונה בפי כל חוניטו ומנהל את המקום ביד רמה, הכניס את הפיתוח העכשווי ביותר: קפסולות קפה שחור עם הל שמשווקות מסביב לעולם. אז נכון, אני אוהבת לקנות את הקפה הטחון בגלל הריח ובגלל הפינג'אן היפה אבל אחר כך בבית בלחיצת כפתור, שותה לי שחור קטן עם הל לחיזוק האווירה.
קפה ותבליני טיראן

טעמי הקפה בסיור קולינרי בעג'מי

חכמת הבייגלה של יפו

לפעמים בבוקר, אני מתעוררת עם ריח הבייגלה הטרי מהמאפייה הקרובה לביתי ברחוב יפת. ככה מתחיל בוקר מלא תאבון… זהו "הבייגלה הערבי": רך ומעוטר שומשום. כמה שיותר, יותר טוב. בירושלים קוראים לו בייגלה ירושלמי אבל נדמה לי שזוהי בכלל מורשת של 400 שנות שלטון טורקי כאן בארץ.
הדרך המובילה מכיכר השעון ועד לחיבור העיר עם בת ים, רחוב יפת, רצופה בייסורים: לאכול או לא לאכול – בייגלה חם. בכל כמה מאות מטרים מאפיה של משפחה זו או אחרת, מאפיות שהפכו מוקד עלייה לרגל.
אבל בייגלה זה לא רק בוקר. הלילה קושר אותי דווקא לבייגל הקשה . קשה מבחוץ ורך מבפנים מעוטר בפינה אחת שלו במעט מלח ,זעתר או שומשום. מתברר שהוא בכלל מכונה בייגל רומני. זהו הבייגלה של בילויי הלילה בצעירותי: בייגלה חם מהמאפיה שמנשנשים בבית רק עם חברים(!) בתוספת ריבה טובה וחמאה. היום הוא עבורי קינוח לכל הצגת תאטרון : "בייגלה חם, שלוש בעשר" מארגז הקרטון של המוכר ברחבה מחוץ לאולם.
בייגלה קטן בשקיות או חטיף בייגלה (גם הוא) מתחבר לי עם ישראליות… 5000 טון בייגלה בשנה לועסים בישראל… קילו בייגלה לנפש בממוצע, אני הרחק מעל הממוצע.. עגול, מקל או לולאה, עבה או דק , עם שומשום או מלח, לא משנה, אני אוהבת אותו לידי, זמין במטבח.
הסיפור שלי היום הוא על בייגלה. והעיקר בבייגלה הוא החור. בייגלה בלי חור הוא פשוט לא בייגלה. בדרך כלל כל מה שיש לו חור יש בו פגם. חור בהשכלה או חור בתקציב . אבל כמו באסטרופיזיקה, שאני לא מבינה בה כלל, חור שחור מיצג מסה גדולה. ככה הבייגלה רק עם חור בצבע חום.
כשהייתי נערה בצופים, ברמת גן, הייתה לי חברה טובה ששם משפחתה, בייגל, אבל אז לא התפניתי להעמיק בידע, הייתי עסוקה בתרגילי סדר, כפיתות וקשרים. עכשיו החלטתי לבדוק הקשרים…
שמות משפחה יהודיים קשורים פעמים רבות בעיסוק: בייקר הוא אופה, ברויטמן הוא איש הלחם, זמל – הוא לחמנייה באידיש ובייגל הוא האיש שמכין מהבצק עוגייה קטנה ופריכה, עגולה כצמיד או טבעת . בגרמנית beugen לכופף או לעגל. זה היה בצק במרקם ייחודי שמבושל קצרות במים לפני האפייה.
הבייגל הפך מאכל יהודי שאכלו בשמחות ובאבל, סמל למעגל החיים. וכמו היהודים שהיגרו לאמריקה, היגר איתם גם הבייגל. שם קוראים לו בייגל יהודי, אנחנו בארץ אוהבים לקרוא לו בייגל אמריקאי.
ומה בדבר בייגלה הלולאה "שילובית" בשמו התקני. מסתבר שמקורו בנצרות כאשר נזירים ביקשו לתת לילדים ששיננו היטב את החומר הנלמד פרס קטן "פרעצל" בגרמנית, שפירושו זרועה קטנה שכן הלולאה מדמה את הנזיר המשלב זרועותיו בשעת התפילה, ושלושת החורים מסמלים את השילוש הקדוש.
בתור חובבת עברית ידועה שמקפידה לומר מכונית ולא אוטו, על "הבייגלה" אני לא מוותרת אבל כדאי להזכיר שהמילה העברית הרשמית היא כעך, מילה שהתגלגלה ממצרית עתיקה לארמית ובערבית :כעכע.

ועל איזו מאפיה אני ממליצה? אספר בפעם הבאה…

עונת המלפפונים

בשיטוט האין סופי שלי בעיר צדה את עיני ברחוב צדדי ביפו דלת זכוכית וכיתוב ירוק עליה: "now open". הדלת דווקא היתה נעולה אבל צנצנות המלפפונים שהשתקפו ממנה סקרנו אותי ואני נשארתי עומדת מנסה את מזלי בנקישות קלות. זה היה משתלם ומפתיע כשבחור צעיר עם רעמת תלתלים פתח את הדלת בפניי. ג'יקוב, הציג את עצמו תוך שהוא לוחץ את ידי ואני הפלגתי עם כל השאלות שלי. הוא עלה לארץ לפניי 3 שנים ממרילנד שבארצות הברית. למה? " כי נהדר כאן! ואין כמו יפו. מצאתי את עצמי מדבר הרבה בטלפון עם החברים שלי וחשבתי שיותר יעיל להחמיץ מלפפונים". ג'יקוב הוא בחור מאיר פנים את החמיצות הוא משאיר למלפפונים בלבד. הוא שולף מהמקרר קערת פלסטיק ירוקה ששוחים בה כמה עשרות מלפפונים מאושרים. הקערה מתלבשת בדיוק מוקפד בארגז האופניים שבחדרון וג'יקוב מגיש לי טעימה. לא ידעתי שמלפפון יכול להיות כל כך טעים. אני מתיישבת על הספסל שהוא חבית חתוכה מרופד בבד ירוק, כי למרות שהמקום קטנטן הנגיעות הקטנות בעיצוב החלל מרתקות אותי כמו גם איש המלפפונים. ואין לי כוונה למהר ולצאת מכאן. ג'יקוב מגיש לי מלפפון נוסף ואני מופתעת "שאורמה" אני ספק אומרת ספק שואלת והוא מאשר בהינהון. אני מצטיידת בכמה צנצנות מלפפונים בטעמים שונים ומגלגלת בראש את מי אני הולכת להזמין הערב לכוס עראק עם מלפפון חמוץ.

שתפו עם חברים!

3 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לקוחות מרוצים
דילוג לתוכן