להתאהב בתֵּל אָבִיב-יָפוֹ

המגזין

גיל
המעבר

קצין_וג'נטלמן

פרק ראשון

הם ישבו ליד שולחן האוכל הגדול מידיי. השעה  היתה מוקדמת וערן היה במצב רוח מתלהב ואנרגטי במיוחד. נצא לקרוע את העיר הגדולה? שאל אותה, מניח את כף ידו המלטפת על שלה, כמו שהיינו צעירים? היא עלתה להחליף בגדים וחזרה רעננה וקורנת: כמו שהייתי צעירה, החזירה לו חיוך.
הוויז סימן 40 דקות עד לחניון. הם דיברו על החיים, הילדים שעזבו את הקן והבית המפנק שמרגיש פתאום מיותר. רגע לפניי שהנושא הפך מעיק המכונית פנתה לחניון התת קרקעי. מעלית, וכבר הם חלק מקצב העיר. צועדים וטועמים את שוק האוכל בשרונה, מתישבים לצפות במחזה של תיאטרון הבימה, רכישה של הרגע האחרון. לסיום קינחו בהליכה לאורך דיזינגוף.  עוד דרינק קטן לפני שחוזרים? שאלה אותו והוא נענה בשמחה.  מאושרים אך עייפים מאוד ביקש ממנה לחכות רגע וחזר עם מפתח לחדר בבית המלון שבכיכר. יחי הספונטניות. מחר ניקנה בגדים.
למחרת בבוקר כשישבו בנחת על כוס קפה וקרואסון, צופים בעוברים ושבים, צדה עינה שלט בבנין שממול… “למכירה”. זה סימן,  אמרה לו תוך כדי שהוא מרים את הנייד.
חמישה חודשים אחר כך המשאית עצרה מצדו השני של בית הקפה והארגזים החלו להיסחב במעלה המדרגות.
חלפו עוד  שבועיים של התארגנויות והמחשבות על חנוכת בית הטרידו את מנוחתה.  איך כולם ייכנסו לדירה, תהתה בקול. הוא נזכר בכרטיס הביקור שנתן לו המתווך עם המלצה חמה. וחייג…

כעבור  6 חודשים פרק שני

השעה היתה 9.00 בבוקר והם התחילו להגיע,  צועדים במעלה המדרגות אל הקומה השלישית  נכנסים אל הדירה בה הדלת פתוחה לרווחה. ערן וורד חיכו  נרגשים. הם אמנם הפצירו מראש “בלי מתנות”  שכן הדירה התל אביבית המשופצת לא יכולה להכיל חפצים עודפים אבל פרחים שוקולדים ומעטפה עם זוג כרטיסים לאופרה שהונחו על שולחן הבר שבמטבח דווקא התקבלו בברכה.
יעל, חמושה במצלמה תיעדה את החיבוקים, החיוכים וההתלהבות מהדירה התל אביבית במראה מינימליסטי. לכולם היו שאלות הרי זה   מוזר לדמיין את ורד וערן חיים במרחב כל כך קטן,  אם כי יכלו להרגיש את הקסם שבעניין וערן הבטיח שיספרו הכל אחר כך.  “אז זהו, אין יותר חדר אורחים?!”  צחק רמי תוך שהוא מחבק את ורד… ” אין”, ענתה לו, “אבל יש המון חדרים במלונות בסביבה.. אם לא תסתפק בספה הקטנה שלנו…”

מלבד קנקן המים המתובל בפלחי תפוז לא הוגש כיבוד. על המראה הגדולה שבכניסה הודבקו מעטפות צבעוניות עם שמות האורחים ומי שסיים להסניף את מראה הדירה, ירד עם המעטפה והשובר שבתוכה להתענג על קפה וקרואסון באותו בית קפה בו נבט רעיון המעבר.
בשעה 10.30 הופעתי אני…

פרק שלישי

הכל היה תפור בדייקנות עם הרבה מקום לספונטניות ואני הזמנתי את האורחים להיפרד מבית הקפה, מובילה אותם לגינה הקטנה שנמצאת מרחק רחוב מהרחוב הסואן. את זכות הפתיחה השארתי לורד וערן. “קודם כל הכנו גינה לנכדים” צחקה ורד, “אז איתי, נדב ורעות, בלי תירוצים, אתם יכולים להתקדם”… ערן סיפר איך התגלגלה ההחלטה לעבור מהבית הגדול בכפר לעיר ומיד אחריו לקחתי אני את המושכות: סיפרתי על האהבה לתל אביב, על הסיורים  בה ועל הרעיון: להפוך את “המקום” ל”מקום עם משמעות”.  המשכתי לספר על האוצרות שערן וורד רצו לזרוק אבל אני החלטתי רגע לפניי לעשות מהם מטעמים. שלפתי את התעודה של ערן מכיתה ד’: “אנגלית, בלתי מספיק” ציטטתי והזמנתי את כולם להיזכר בתוכנית  ללימודי אנגלית HERE WE ARE בדיוק במקום בו צולמה, כיכר דיזינגוף… המשכנו לטייל מסביב לשכונה שמעתה תהיה חלק מחייהם. נכנסנו אל חנות התכשיטים בה רכשו את טבעות הנישואין, במקרה או שלא במקרה בדיוק באותה שכונה, נפגשנו עם מנהל בית מלון קטן וחמוד, במיוחד בשביל רמי חברם הטוב שמגיע לעיתים מאילת, עצרנו במקום בו ורד מצולמת עם הוריה מתארחים אצל הדודה שפעם גרה כאן בצריף… הרמנו כוסית באחד מהברים הנעימים ובסוף חיכתה לנו איריס, מורה לריקודים סלונים, שהעבירה לכולנו שיעור ריקוד מקפיץ. ריקודים עם איריס  יהיו מעכשיו חלק משיגרת חייהם העירונית של ורד וערן, שיעור ריקוד פעם בשבוע…כי זה הזמן לעשות מעבר ולחיות בגיל…

Skip to content