​דרייפוס – פרשה שהפכה לאבן יסוד בציונות

צרפת של סוף המאה ה-19: בין תבוסה לזהות

בסוף המאה ה־19, צרפת ניסתה ללקק את פצעי תבוסתה לגרמניה. החברה הייתה חצויה, השלטון לא יציב, והמתחים החברתיים הלכו וגברו. הקהילה היהודית בפריז – כ־40 אלף נפש – ראתה עצמה צרפתית בכל רמ"ח איבריה: פטריוטית, משולבת, מצליחה. אך דווקא הצלחה זו, בצל עליית הלאומנות הקיצונית, הפכה אותם למטרה.

החשד, ההרשעה וההגליה​

באותם ימים מערכת הריגול הצרפתית שגשגה, והחשד לבגידה במטה הכללי הצרפתי התעורר בעקבות מסמך קרוע שנמצא בפח. האצבע הופנתה לאלפרד דרייפוס – קצין יהודי מבריק – והוא הואשם בבגידה במולדת. אף שהראיות היו קלושות, הוא הורשע. בטקס פומבי ומשפיל בחצר בית הספר הצבאי בפריז הוסרו דרגותיו, והוא הוגלה לאי השדים, שם נגזר עליו לבלות את שארית חייו.

הציבור זועק – זולא מאשים​

הפרשה פילגה את החברה הצרפתית. חלקים מהציבור קראו "מוות ליהודים", בעוד אחרים – שכונו "דרייפוסים" – זעקו לעוול. במרכז המאבק עמד הסופר אמיל זולא, שפרסם את מאמרו הידוע "אני מאשים", בו קבע שדרייפוס הוא קורבן לרדיפה אנטישמית.

מהמשפט – אל תחילתה של הציונות​

בין המסקרים של הפרשה היה גם העיתונאי הציוני לעתיד, תאודור הרצל. החשיפה לזעקות ההמון האנטישמיות הביאה אותו להבין שליהודים אין עתיד בטוח באירופה – ובכך החל המסע שהוליד את הרעיון הציוני, ובסופו את הקמת מדינת ישראל. ראשית כתב את המסמך 'מדינת היהודים' ולאחר ביקורו בארץ את ספרו הדמיוני אלטנוילנד- ארץ ישנה חדשה שיהווה השראה לשמה של תל אביב.

זיכוי והנצחה – משני עברי הים​

כעבור עשור, לאחר מאבקים רבים, דרייפוס זוכה סופית מכל אשמה. יותר ממאה שנה לאחר מכן, הצעת חוק להעלאת דרגתו לתת־אלוף אושרה פה אחד באספה הלאומית בצרפת – תיקון היסטורי לעוול מתמשך.

ברחבה שקטה בתל אביב, בין ביתו של עקיבא אריה וייס – יוזם רעיון תל אביב – לבין מגדל רוטשילד 3, ניצב פסל של דרייפוס. הפסל, תרומת ממשלת צרפת, זהה לפסל המוצב בכיכר בפריז – גשר זיכרון בין שתי ערים וסמל לצדק שניצח באיחור.