סיור בשוק התקווה

אומרים שאוכל הוא זיכרון שנצרב בחושים ואני לא בטוחה באיזה חוש יותר : הטעם, הריח, או המראה… מה שבטוח שהם כולם אצלי מתחברים לזיכרון ילדות חזק, לא מהשוק עצמו אלא דווקא מהשולחן של שישי בערב אצל סבא וסבתא. זה הצד העירקי שלי… וכשעולה בי געגוע לשולחן הזה, אני שמה פעמיי אל שכונת התקווה. זה אף פעם לא בדיוק כמו אבל ערימות הקובה המתגלגלות לצד גיגית עמבה, גבינה עירקית או תבלין הבהרט המיוחד לטבית, החמין העירקי הם חלק מהרכישות שלי כאן. מודה, כאן אני קונה לפי החשק ולא לפי הצורך… אבל בעיקר אני אוהבת להסתובב כאן בין דוכני האוכל : משקה הפאלודה הפרסי, הפיתה הבוכרית והממתק העירקי. דוכני האוכל המבושל מגוונים לא פחות, תימני, עירקי ורוסי כאן זו לא בדיחה אלה כי אם דוכני השוק עצמם.. אני נודדת אל סמטאות השכונה  וסורקת את בתיה הקטנים בין ביתה של עופרה חזה לבית ספר למשחק יורם לוינשטיין. נעצרת ליד האנדרטה המספרת את סיפור השכונה  במלחמת המפרץ, ולבסוף נעצרת לרגע ליד בית בו נהגתי לבקר לפני שנים רבות ונזכרת בסוד שהוא לחש באוזניי אחרי שנים רבות. וכשאני מתעייפת אני מוצאת לי דרגש בפינת הסאלוף ומזמינה לי לחוח עם כוס עראק מענג. העגלה עמוסה ואפשר לחזור הביתה.

שוק התקווה שוק של געגוע, טעם טוב ושמחה.

ואני מזמינה אתכם לגלות איתי את קסם וקצב השוק.