קולנוע אלהמברה בשדרות ירושלים

אלהמברה: לבה הפועם (והנשכח) של יפו

כשהרכבת הקלה פונה לכיוון שדרת ירושלים נדמה שיפו מתעוררת לחיים, בין ריחות הקפה הטרי, השיחות החיות והצלילים שמגיעים מבתי הקפה, אפשר להרגיש את שכבות ההיסטוריה. בלב השדרה הזו עומד לו מבנה אר דקו מרשים – קולנוע אלהמברה – שהיה ועודנו סמל לתרבות, זוהר וחיים תוססים בעיר.כל מי שחוזר ליפו, מצויד בזיכרונות נוסטלגיים, שואל כמעט תמיד את אותה שאלה: "מה קורה עם קולנוע אלהמברה?" תיכף נגיע אני עונה ואכן עוד רגע יוכלו להבחין בו :  מבנה אר דקו  ומרשים שידע ימים של זוהר, תרבות וסערות היסטוריות. זהו סיפורו של קולנוע אלהמברה – לא רק אולם, אלא מראה של רוח התקופה.

🏛 ימי התהילה: 1937 והלאה

קולנוע אלהמברה נחנך במאי 1937 ונחשב לאחד מאולמות הקולנוע החדשניים והמרהיבים במזרח התיכון. שמו – אלחַמרה (בערבית: "האדומה") – ניתן לו בשל עיצובו הייחודי: וילונות קטיפה אדומים, מושבים מהודרים ותאורה דרמטית.
האולם הכיל 1,200 מקומות ישיבה והפך עד מהרה למוקד תרבותי, לא רק עבור תושבי יפו – אלא לכל מי שחיפש חוויה קולנועית יוצאת דופן.

🎶 אום כולתום לא הופיעה כאן – אבל הרוח שלה כן

אגדה עירונית עיקשת מספרת כי אום כולתום הופיעה באלהמברה בשנות ה-30. האמת שונה – היא אכן כיכבה בסרט "שירת התקווה", שהוקרן בערב הפתיחה של הקולנוע, אך לא הופיעה בו פיזית.
הופעותיה בישראל התרחשו דווקא באולם מוגרבי בתל אביב, וביפו – באולם אפולו ובקפה פריזיאנה. ועדיין, נוכחותה התרבותית ריחפה מעל במה זו, כמו תזכורת לעולם התרבות הערבי העשיר שהתקיים כאן.

☕ שדרה כמו בפריז – עד שהגיעה המלחמה

שנות ה-40 ביפו תיארו שדרה שניסתה להתחקות אחר פריז – רחובות רחבים, בתי קפה, קהל תרבותי. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה, ויפו החלה לאבד מיציבותה.
מלחמת העצמאות טרפה את הקלפים: הפרדסים חדלו לשגשג, היצוא נפגע, ויפו הפכה משטח תרבותי-כלכלי תוסס – לעיר מוכת קרבות. ערב הקמת המדינה, נכנעה ההנהגה הערבית, ויפו הוגדרה כשטח צבאי. קולנוע אלהמברה הוסב ל"יפאור", ושימש להקרנת סרטים בערבית עבור העולים החדשים מארצות ערב.

🎭 ימי גיורא גודיק – התרבות חוזרת ליפו

בשנת 1963 עבר המבנה לידיו של המפיק גיורא גודיק, שהחזיר לו את שמו המקורי ואת תפארתו. מחזות זמר עלו בזה אחר זה: גברתי הנאווה, קזבלן, איי לייק מייק – ויפו שוב שינתה את פניה.
השדרה התמלאה באנשים, התרבות פרחה, ואלהמברה הפך שוב לסמל של יצירה מקומית במיטבה.

אבל הזוהר לא נמשך לנצח – אחרי מספר כשלונות והפסדים כלכליים, גודיק עזב את הארץ והתיאטרון דעך.

💡 הארכיטקטורה וסגנון האר דקו

אלהמברה הוא דוגמה מובהקת לסגנון האר דקו שנכח בבנייה של סוף שנות ה 20 וה -30. המבנה מתאפיין בקווים נקיים, אך דרמטיים ומוארכים הוא לא היה רק סגנון עיצוב – הוא היה סמל ליוקרה, חדשנות ועכשוויות.

👥 עדויות מתושבים ותיקים

אחד המטיילים סיפר לי: " ערב מלחמת ששת הימים. לקחו אותנו , הצנחנים במדים להופעה באלהמברה. והשמועה פשטה : הם כאן סימן שלא תהיה מלחמה. יומיים אחר כך היינו כבר בהצגה אחרת…"

🎤 "קפה אלהמברה" – געגוע במנגינה

עשורים לאחר מכן, בשנת 1997, חזרה רוחו של המקום דרך שיר. הזמרת מרגלית צנעני,  הקליטה את השיר "קפה אלהמברה" – שכתבה רחל שפירא והלחינה בעצמה.
השיר מבטא את הגעגוע לימים שבהם המקום היה מרכז של חום, תרבות וזהות. עם מילים מרגשות ולחן שמחבר עבר והווה, "קפה אלהמברה" הפך לא רק לשיר – אלא להצהרה רגשית: המקום אולי שינה את פניו, אבל הרוח עוד כאן.

🕍 ומה היום?

בשנת 2008 נרכש המבנה על ידי ארגון הסיינטולוגיה. ב-2010 שוקם במסגרת עבודות שימור אדריכלי על ידי האדריכל איל זיו. בקומה העליונה נפתחה תערוכה המתארת את ימי הזוהר של המקום – בעיקר את תקופתו של גודיק.
אומנם תכניו השתנו, אך המבנה עדיין ניצב, זקוף ומרשים, מזכיר לכל מי שעובר ברחוב שזו הייתה במה של תרבות, סמל של שכנות, וגעגוע שלא מתפוגג.

✨ לסיום

יפו ואלהמברה מזכירים לנו שמורשת תרבותית וקהילתית היא לא רק העבר – היא המפתח להבנת ההווה והעתיד.
בעיר שכה מלאת ניגודים וקסם, הקולנוע ההיסטורי הזה ממשיך לספר סיפור של זוהר, שייכות ותקווה.