לאורך השנים הדרכתי "ילדים תל אביביים" במחוזות ילדותם ואספתי לעצמי חוויות וזיכרונות רבים.
מדהים לגלות כמה זוגות הכירו בכיכר מגן דוד או בכיכר מוגרבי ואיך באותו לילה של כ"ט בנובמבר הביא פרץ ההתרגשות לזיווגים רבים.
אין כמעט ילד שלא מזכיר את נעלי פיל, מוקד עליה לרגל מכל הארץ.
פעם בשנה לקראת פסח או ראש השנה ואם התנהגת יפה קיבלת בלון אדום.
היו את אלו שזכו ביו- יו אבל הם הצעירים יותר.
המכולת השכונתית, משחקי החצר של אחר הצהריים,
אורי שסיפר על כדור הסמרטוטים שהכינה לו אמא כי לא היה כסף לכדור באמת.
תנועת הנוער בצופים, בני עקיבא או הנוער העובד
חוויות מבית הספר שלפעמים הוא צריף ישן וזיכרונות מהמורים והחברים.
מי היה מאמין למשפט "למדתי במשמרת שניה".
סיפורי ההליכה לבית הספר כשאמא מנפנפת מהחלון, לבד בדרך לא סלולה עם ילקוט עור חום.
והבית , הבית שהותיר אצל כולם געגוע.
לפעמים בשל ההתרגשות הרעש עולה על גדותיו
וכך קרה לא מעט פעמים שדלת נפתחה עבורנו בחיוך להציץ אל הבית בו התגורר חתן או כלת השמחה.
ברחוב בית לחם גילתה החוגגת לצעיר שמתגורר בחדרה על הסליק שהוא לא ידע על קיומו,
בפעם אחרת מצאנו את החברה שעדיין מתגוררת באותו מקום.
לפעמים יש לנו מזל והכל נשמר. ואנחנו שולפים מחברת שנשמרה או אות שקיבלו מתנועת הצופים.
סיור בעקבות מחוזות ילדות הם תמיד סיורים מרגשים ויעקב גלעד תמצת את זה נפלא במילות השיר
ילדות נשכחת
כביש ישן/ שביל בגן/ עץ ובית
אבא כאן/ אמא שם/ כאן נשארתי
מה שהייתי/ פעם מזמן
מה שעכשיו/ ילדות נשכחת.
צריף ירוק/ לא רחוק/ בית הספר
מי נשאר/ מי עבר/ מי עודנו
מה שהיינו/ פעם מזמן
מה עוד מביא אותי תמיד
אל אותה ילדות נשכחת
