מאפיה בוכרית שוק התקווה
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת בלי זה אני לא חוזרת הביתה, זה כבר ברור ועוד כבר ידוע שרק בסוף הסיבוב אני אגיע למאפיה הבוכרית
סיורים בתל אביב – להתאהב בתל אביב יפו
האוכל בשוק יהיה בהחלט פחות עם טעם אם לא נסייר קודם בשכונה ונשמע את סיפורה, סיפור עם תקווה. שכונת התקווה היא שכונה שקמה ללא אספות ודיונים, סיסמאות או דגלים ואף חלום או חזון לא ליווה את הקמתה. רק צרכי היום יום הפשוטים ליוו את הקמתה.
שנות ה- 30, בעוד תל אביב קולטת לתוכה עלייה גדולה , העלייה היקית ומתפתחת צפונה מחבקת לתוכה את התרבות המערבית של חיי לילה, תיאטראות ובתי קפה נרכשו בצידה הדרומי של העיר מדרום לאילון ( המוסררה) אדמות עליהן נבנתה שכונה שקיבלה בהמשך את שמה שכונת התקווה. בשל צורך השעה והמקום התפתח בלב השכונה שוק שהוא חלק בלתי נפרד מסיפורה, כי כאן חושבים ומתרגשים לא רק מהלב גם מהבטן.
אנחנו נטייל בשלושה מוקדים בשכונה:
בין בית דני ומגרש הספורט לגן התקווה וביניהם השוק.
הרשו לעצמכם לשוטט ברחובות הקטנים, להתבונן בשלטי רחוב, בתים חצרות, חנויות.
שימו לב לבתי הכנסת הרבים שבשכונה, לשמות שלהם ולשלטים.
בטוחה שכמוני תגלו דברים מרגשים.
פעם קראנו לו מגרש בני יהודה, מגרשה הביתי והמיתולוגי ( 1945) של קבוצת הכדורגל של השכונה (1935)
עד שנדדה לאצטדיון בלומפילד ב שנת 2004.
לצד החניה על קירו הדרומי של מגרש בני יהודה תוכלו לחפש ציורי קיר ביניהם דמויותיהם של שני הזמרים הבולטים שצמחו בשכונה עופרה חזה ואבנר גדאסי.
בצידו המזרחי נותר ציור קיר אחד גדול ושלט לצידו לזכרו של כדורגלן הקבוצה הנערץ ניקולאי מיכאילוביץ' קודריצקי שחקן רכש אוקראיני שכונה בפי רבים " הצאר ניקולאי".
ניקולאי נהרג בתאונת דרכים במרץ 1994 לאחר משחק ידידות בין נבחרת ישראל לאוקראינה.
הערצת האוהדים אליו היתה גדולה
ולזכרו נכתב שיר " ניקו" אליו אתם יכולים להאזין לצד ציור הקיר שלו.
סיפור שהתחיל במשהו מתוק והסתיים בטעם מר.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 חברו כמה יזמים יהודים בלטביה להקמת מפעל לשוקולד. אחד מהם אליהו פרומנצ’נקו עלה לארץ בשנות ה-30 הוא הקים בקצה רמת גן בית חרושת שקיבל את השם עלית.
יהונתן גפן כתב עליו:
"בסוף רמת גן יש מקום מיוחד
שם אפשר לעמוד ולהריח שוקולד"
שוקולד פרה שהושק בשנת 1934 הפך לסמל של המפעל.. מתחיל במשהו מתוק, כבר אמרנו.
אל אליהו הצטרפו יזמים נוספים אחד מהם מרק מושביץ בנו של אחד השותפים שעלה לארץ בשנות ה-40 ומכאן היה חלק בלתי נפרד מיחסי הציבור של עלית בכלל ושוקולד פרה בפרט.
בשנת 1971 נהרג בתאונת מטוס בנו של מרק, דני מושביץ והמשפחה עם חברת עלית תרמו כספים לבנייתו של המרכז שנושא את שמו.
לזכרו ובזכותו זוכים תושבי השכונה בתרבות פנאי נרחבת.
בית דני באמת ראוי לתואר "ללא הפסקה" בפעילותיו המגוונות לכל.
תשתו מים…
ניסה להרגיע אותנו מאותו לילה בכל אזעקה, קולו של נחמן שי כשנשמעה הראשונה שבהם בעקבותיה התחיל המרוץ למרחב המוגן. מלחמת המפרץ. ינואר 1991.
אותי לפחות האזעקה תפסה לא מוכנה, למרות האזהרות סירבתי להאמין. אבל הם נפלו ובעיקר מסביבנו רמת – גן תל אביב.
שכונת התקווה ספגה כמה מהטילים הללו שגרמו הרס לא קטן. מי ששמר על הומור באותם ימים סיפר שריח העמבה עזר לחייליו של סדאם חוסיין לפגוע במטרה במדויק.
שנה מאוחר יותר הוצב ברחבת בית דני במקום בו נפל טיל שגרם נזק רב למבנה, פסל ברונזה "מלאך השלום" מעשה ידיו של האמן מוטי מזרחי.
בבסיס הפסל מצוטטות שתי מילים משמות כ"ה פסוק 20:
"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת–יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים."
מזרחי עצמו יליד נווה צדק להורים שעלו מעירק.
כדאי להשתהות רגע לנוכח עוצמתו של הפסל
עוד רגע ואנחנו ממשיכים לטייל בשכונה.
תשתו מים…
אבל מבטיחה שלא רק!
תושבי השכונה שהתגוררו בצפיפות גדולה מהרגיל היו זקוקים לאוויר לנשימה. מענה לכך קיבלו בשנת 1954 כאשר ניטעה הגינה שתוכננה על ידי גנן העיר אברהם קרוון.
קשה לדמיין ששטח זה היה 6 שנים קודם לכן קו הגבול או למעשה חזית של ממש אל מול הכפר הערבי סלמה, שהיה אחד מגדולי הכפרים הערביים.
אל נקודת הממשק המתוחה בין סלמה לתקווה נוספה ידם של הבריטים על ההדק וניסיונות התקפה היו מכאן ומכאן שהסתיים בקרב של ה 8 בדצמבר, הקרב הגדול הראשון באזור.
משלב זה בשל חוסר לוחמים הציבה ההגנה קו כלבי שמירה לאורך "הגבול" שמכונה קו הכלבים.
על גבעה בגינה ניצבת אבן זיכרון כמפתח סול, לפרח השכונה, הזמרת עופרה חזה שצמחה בשכונת התקווה.
שכונת התקווה סופחה לתל אביב כבר בשנת 1948 אבל ייקח עוד זמן רב עד שתושבי השכונה ירגישו חלק ממשי מהעיר הזו.
הניסיון להביא את תושבי השכונה אל התאטראות שבמרכז העיר נדון היה מראשיתו לכשלון ואם הם לא באו אל העיר הרי שהעיר באה אליהם.
לשם כך הוקמה הקונכיה האקוסטית בקצהה הדרומי של הגינה.
הקונכיה תוכננה על ידי האדריכל צבי הקר בסוף שנות ה – 70 ונצבעה בתחילה בצבעי הדגל כחול ולבן כשחלקים ממנו נותרו- בטון חשוף.
הגעתם עד לכאן? הזדמנות נהדרת לתת לילדים להכין מופע ספונטני קטן, כשכל הבמה שלהם..
ממש מאחורי הקונכיה דרומה, שוכב לו פסל הג'ירוסקופ יצירתה של ירדנה דנקר ( 1991) שפירושו מסתובב.
אנחנו כאן מתחילים לחשוב מהבטן תישארו עם הג'ירוסקופ במחשבות ותיכף נגלה את הקשר של שמו למאכל מקומי.
אומרים שאוכל הוא זיכרון שנצרב בחושים ואני לא בטוחה באיזה חוש יותר : הטעם, הריח, או המראה… מה שבטוח שהם כולם אצלי מתחברים לזיכרון ילדות חזק, לא מהשוק עצמו אלא דווקא מהשולחן של שישי בערב אצל סבא וסבתא. זה הצד העירקי שלי… וכשעולה בי געגוע לשולחן הזה, אני שמה פעמיי אל שכונת התקווה. זה אף פעם לא בדיוק כמו אבל ערימות הקובה המתגלגלות לצד גיגית עמבה, גבינה עירקית או תבלין הבהרט המיוחד לטבית, החמין העירקי הם חלק מהרכישות שלי כאן. מודה, כאן אני קונה לפי החשק ולא לפי הצורך… אבל בעיקר אני אוהבת להסתובב כאן בין דוכני האוכל : משקה הפאלודה הפרסי, הפיתה הבוכרית והממתק העירקי. דוכני האוכל המבושל מגוונים לא פחות, תימני, עירקי ורוסי כאן זו לא בדיחה אלה כי אם דוכני השוק עצמם.. אני נודדת אל סמטאות השכונה וסורקת את בתיה הקטנים בין ביתה של עופרה חזה לבית ספר למשחק יורם לוינשטיין. נעצרת ליד האנדרטה המספרת את סיפור השכונה במלחמת המפרץ, ולבסוף נעצרת לרגע ליד בית בו נהגתי לבקר לפני שנים רבות ונזכרת בסוד שהוא לחש באוזניי אחרי שנים רבות. וכשאני מתעייפת אני מוצאת לי דרגש בפינת הסאלוף ומזמינה לי לחוח עם כוס עראק מענג. העגלה עמוסה ואפשר לחזור הביתה.
שוק התקווה שוק של געגוע טעם טוב ושמחה
ואני מזמינה אתכם לגלות איתי את קסם וקצב השוק
מלבד המפגש עם הסוחרים בוק ניתן לשלב מפגשים מרתקים בשכונה.
שכונת התקווה נמצאת במשולש הרחובות האצ"ל לח"י ההגנה
וקווי אוטובוס רבים מגיעים אליה. כמו כן נמצאת בסמוך לתחנת רכבת ההגנה.
מגיעים ברכב פרטי? מומלץ לחנות בחניון בית דני, חינם.
מומלץ להגיע עם עגלת קניות.
אין לכם? שכחתם? אני מהמרת שמהר מאוד תרכשו לכם כאן אחת או שתמצאו את עצמכם נסחבים עם שקיות ולא אחת או שתיים. החשק כאן גדול.
בינתיים עד שהעגלה תהיה עמוסה חפשו בקיר הדרומי של האצטדיון את ציור הקיר שהצטלמתי לידו, חייכו… אתם הולכים להנות
נעים להכיר אני מיכל, מורת דרך מוסמכת חיה ונושמת ללא הפסקה את העיר. ביום יום אני לוקחת איתי אנשים לצעוד עם דופק העיר, לגלות אותה לחוות ולהתרגש. בסיורים אנחנו מטיילים בין פינות מוכרות לפינות חבויות, בין מציאות לבין חלום, בין הנאה לבין ערך, כל פינה והסיפור שלה כל סיור והחן שלו. מורת דרך מוסמכת רק (כבר) למעלה מ – 30 שנים, בוגרת תואר ראשון ושני בלימודי ארץ ישראל, אבל לא מפסיקה ללמוד אותה לרגע: את עברה של העיר מספרים ארכיונים וסיפורים אישיים, אך גם את ההתרחשות העכשווית ומגמות ההתפתחות בה. זו העיר שבה אני חיה, עובדת ומבלה.
כל סיור בעיר הוא חוויה אחרת. יש כאלו שידע עבורם הוא חוויה ויש את אלו שמעדיפים חוויה חושית. יש כאלו שאוהבים סיור בקבוצה גדולה ויש שאוהבים בחבורה קטנה. המומחיות שלי היא להתאים לכם את הסיור המדויק בשבילכם. לאופי הקבוצה, לעונת השנה ואפילו לתקציב. כל אחד מהסיורים יכול להיות מעמיק יותר או חושי יותר. אנחנו נשוחח ונקבע את הסיור הנכון עבורכם. הסיורים מתאימים כגיבוש למקומות עבודה, משפחה או חברים, קבוצות גימלאים, קתדרות לימודיות וחוגי מטיילים, טיולים שבשגרה וטיולים לאירועים מיוחדים: מסיבת רווקות, פרישה ממקום עבודה, ימי הולדת, אזכרות ואירועים נוספים.
מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת בלי זה אני לא חוזרת הביתה, זה כבר ברור ועוד כבר ידוע שרק בסוף הסיבוב אני אגיע למאפיה הבוכרית
׳בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם׳ סלוף, לחוח, חלה, פיתה, קעקע, סמסה, ליפיושקה, לאפה הם רק חלק מאותו 'עונש'… שברגע אחד הפך את עולמו של האדם מעונג
קעקע – הלחם שהשאיר לי קעקוע בלב ובחך את ההתרגשות והציפיה לרגע שאמא ואבא יחזרו כבר מאירוע ברית המילה אני לא אשכח אף פעם. של
אנשים, בתים , שכונה. א. השבוע חזרתי אל שכונת התקווה בין בית דני, גן התקווה והשוק. כך אני נוהגת מידי פעם לעשות : שיטוט והתבוננות
ממגדל בבל ועד ארוחת שבת בתל אביב כשהמבול פסק והאדמה יבשה החלו בני האדם לבנות בנין שגובהו עד השמיים. אבל בעיני האלוהים הדבר לא נשא