אנשים, בתים , שכונה.
א.
השבוע חזרתי אל שכונת התקווה בין בית דני, גן התקווה והשוק.
כך אני נוהגת מידי פעם לעשות : שיטוט והתבוננות מחודשת בפינות שאני מכירה עוזרים לי לנסח מחדש את סיפור המקום.
חניה יש כאן בשפע, אני ועגלת הקניות מתחילות בשיטוט.
על קירות מגרש בני יהודה אני מבחינה בציור קיר שנראה ממש כמוני: שתינו יוצאות לקניות.
ההיא מהציור קצת יותר מוקפדת: מצוידת בכובע ומסכה. אנחנו מצטלמות ואני נפרדת ממנה לדרכי. ככה מתחיל בוקר עם חיוך.
—
השעה עדיין מוקדמת אבל בכל רחוב וסמטה כבר אפשר להבחין בדמויות אב או אם אוחזים יד עדינה בילדיהם, צועדים אל יום חדש בגן ובבית הספר.
יש משהו בתמונה החוזרת הזו שמרגש אותי וצובט את הלב גם יחד.
בנבכי השכונה, רחובות צרים ובניינים צפופים. אני צועדת תוך כדי התבוננות תרה בעיניי ונושמת את המקום לתוכי.
כמו תמיד שמות הרחובות ושלטי הרחוב מושכים את תשומת ליבי ואני פונה לרחוב ׳ותיק׳.
הדלת עם השלט ׳המספרה של ששון׳ עדיין סגורה. אף פעם אני חושבת לא ראיתי אותה פתוחה, אף פעם לא פגשתי את ששון…
עוצרת ליד שער צבוע כחול שאשכולות ענבי בוסר תלויים עליו מצלמת ושומעת קול נוזף מאחוריי: ׳מה את מצלמת?׳
אני יודעת, הוא בטוח שהגעתי לכאן בענייני נדל״ן, הרי זהו הנושא החם של השכונה,
אני סבה לאחור ומצביעה בחיוך על אשכול הענבים המשתלשל, והוא כמו נושם לרווחה מחזיר לי בחצי חיוך:
׳אני גר כאן ברחוב, איך לא שמתי לב לזה׳ ולוקח לעצמו דקה ארוכה להתקרב וליהנות מהיופי שהוא כולו שלו.
אני משאירה אותו להנאתו ופונה לגן התקווה שללא ספק אפשר להגדיר אותו ׳כאוויר לנשימה׳ לתושבי השכונה הצפופה.
שמה פעמיי אל הגבעה הקטנה: ׳גבעת עופרה׳ לזכרה של בת השכונה ׳פרח השכונות׳ עפרה חזה שגדלה ברחוב בעז הסמוך.
על הגבעה אבן לזכרה, חבוקה בפרחים ששתלה העיריה בקפידה רבה דופן האבן מפוסלת כמפתח סול.
ההבנה שלי במוסיקה היא בסיסית אבל אני יודעת שזהו המפתח לנגינת תווים, מפתח למנגינה שתשמע.
׳ממש כמו בהדרכה׳, אני מסכמת לעצמי, ׳אני בוחרת את המנגינה והצלילים של הסיור שממנו ייבקע סיפור הפרברים׳,
ורק לא יודעת עדיין להגדיר אם זה יהיה מפתח סול או מפתח פה.
