הבטן הרכה
אם למדוד לפי אורך התור שהשתרך בפתח המסעדה הקטנה הרי שאפשר לקבוע בבירור שהשבת בתל אביב לא יכולה להיכנס אם לא ניגבת מנת חומוס ביפו. נכון החומוס כבר נדד לתל אביב שהקימה מוסדות חומוס משלה וביפו נפתחו בתי קפה בסגנון תל אביבי, הרי לא סתם הניחו פרנסי העיר בין שני חלקיה מקף מחבר.
אוכל מקרב לבבות, "תשתה קפה הוא שואל" והדרך אל הלב נפתחת. כך אנחנו מטיילים ביפו, בין המר והמתוק בנתיב הפחמימות, הקפה והממולאים… טיול שממלא את הבטן ופותח את הלב.
בעוד כל השווקים בעיר נסגרים לקראת שבת את עג'מי אפשר לטעום גם בסיורים בשבת בבוקר ודרך אגב , זה היום היחיד שניתן לטעום בו מהפלאפל הסודי של המקום.
סיפורי אוכל בשכונת עג'מי מתוך המגזין
לפעמים בבוקר, אני מתעוררת עם ריח הבייגלה הטרי מהמאפייה הקרובה לביתי ברחוב יפת. ככה מתחיל בוקר מלא תאבון… זהו "הבייגלה הערבי": רך ומעוטר שומשום. כמה שיותר, יותר טוב. בירושלים קוראים לו בייגלה ירושלמי אבל נדמה לי שזוהי בכלל מורשת של 400 שנות שלטון טורקי כאן בארץ.
כשריח הקפה הקלויי מתגנב אל אפי השכם בבוקר אני יודעת שחוניטו הנמרץ כבר החל את יומו וגם אצלי זמן לקום. חשבתם פעם? שעון מעורר בריח קפה משכר!!
תכירו, קפה טיראן היפואי שבשכונת עג'מי. בית קפה מהסוג בו קולים את הפולים וטוחנים במקום, הכי טרי שאפשר…