חול המועד פסח. משפחת הופמן מתקבצת לאיטה במרכז שדרת נורדאו. בצד שממול נבנה מבנה חדש, כאן אני מספרת לילדים, אחרי שקצת הכרנו היה בית הספר של סבא. סבא רוני מעלה זיכרונות ואני שואלת: הלכת לבית הספר לבד? ברגל? איזה ילקוט היה לך? מה אכלת? במה שחקת? בשקט אני שואלת אותו: ואיזה תלמיד היית? רוני עונה בקול על השאלה השקטה וכל הנכדים פורצים בצחוק: סבא!!! הם מריעים. מכאן אנחנו צועדים לעבר בית ילדותו של רוני, ממש כמו סבא אני מסבירה לילדים. בדרך אנחנו מדברים על הרעש והשקט, מחפשים שלטי רחוב ישנים וחדשים ומגלים תיבות קינון, חוצים עוד שני רמזורים ולרגע נדמה כאילו אנחנו בעולם אחר: רחוב קטן, צדדי רק ציוץ ציפורים נשמע בו, עטוף כולו ירוק. כאן, היה הבית של סבא. אנחנו נדחקים בשקט לחצר מנסים לדמיין את אמא של רוני מנופפת לו מהחלון, מסבירים על דיירי משנה ורוני מפליג במעשיות שכנים.
בגינה הקטנה שבהמשך אני מצביעה על גינה קהילתית ומופתעת לגלות את ההפתעה שבפניהם: כן, זו תל אביב אני מסבירה. רגע יש לי עוד סוד קטן אני אומרת ומצביעה על המרפסת הצופה לשדרה ומספרת על המשורר הגדול שהתגורר כאן, מבקשת ללא היסוס שטר 200 ש"ח ואנחנו לומדים להכיר אותו. ליאורה, אשתו של רוני סופקת כפיים: מיכל, היא אומרת נדהמת זה סיפור ששווה הכל! אני מחייכת ומחזירה לה את השטר.
חוזרים לשדרה, מישהי ניגשת אלי בחיוך, זו עליזה שמתגוררת בסביבה וכבר הצטרפה אלי לכמה סיורים , כל כך אני אוהבת את הפגישות הקטנות והמחויכות הללו. אבל חוזרת מיד לעניין הסיור וילדותו של רוני. מדוכן הפלאפל מיתמר ריח משכר ורוני נזכר בטעם הגזוז ובמעשה קונדס שעשתה לו דווקא אמו. הקיוסק של מיכאל גרין הוא עוד סיפור ואנחנו כבר מגיעים אל גן העצמאות, קצת פוזות אל המצלמה אסור לשכוח ואנחנו מחייכים אליה בלי סוף. עוד סיפור ואנדרטה רוני ואני בשילובי סיפורים. יש כאן ילדים בלי עין הרע ( לא סופרים) מכל הגילאים והם כולם מתקבצים למילות הפרידה והתודה. בלילה רגע לפני כיבוי אורות חומקת לה הודעה לטלפון הנייד שלי: " מיכל, תודה על סיור מהסרטים" כותבת לי טליה הבת של רוני, שמחה שהאינטואיציה שלי עבדה. למחרת ליאורה מוסיפה: "מיכל, תודה על סיור מקסים, כולנו נהנינו מגדול ועד קטון." חג שמח.
