… במהלך הסיור דיברנו על תל אביב וחיבור לשורשים. שיח הצבר השתלב בשיחה ליד ביתו ודרך ציוריו של ראובן רובין.
נזכרתי, בכיתה ד׳ המורה בתיה חיברה עליו שיר, לא הצלחתי להיזכר במילים אבל זכרתי את הרעיון: אנחנו ילדי הצבר!
הוא היה חלק מנוף ילדותי שלמרגלות גבעת נפוליאון, שם גדלו שיחי צבר למכביר. לא הייתי מאותם ילדים שקטפו אותו במו ידיהם אבל דווקא בשל כך פיתחתי כלפיו סוג של כבוד וחיבה: מתוק עסיסי אך קוצני להחריד.
הוא עשה דרך ארוכה והגיע לכאן ממקסיקו, מקור שמו דוקא מהשפה הערבית: סברס-סברא: סבלנות אם כי לאחרונה החלו להעדיף את שמו הלטיני: סוקולנט שפירושו- עסיס.
עד שהגיע הסיור לסיומו חשתי במשב רוח קליל שהגיח מהים. סימני סתיו חשבתי בליבי- סוף עונה, וחישבתי צעדיי מחדש. גלשתי במורד שוק הכרמל רגע לפני הסגירה, תרה אחרי הפרי. ליד הדוכן האחרון עצרתי לרכוש סלסלה עמוסה בו. סברס. תרגיל חיוך הקסם על האיש שמאחורי הדוכן לא עבד הפעם: אולי בכל זאת יסכים לקלוף לי את הפרי, אבל הוא מצידו התעקש שאין חשש והכל נקי מקוצים! שמחה במיוחד הגעתי הביתה והפשלתי שרוולים להכין את הסלט הקיצי האהוב עלי. לקלוף את הפרי ולהוציאו מקליפתו זו חגיגה של צבעים: כל כך הרבה גוונים לפרי אחד. אבל מסתבר שזו גם חגיגה של קוצים קטנים וסוררים שלמרות כל אמצעי הזהירות חדרו בעקשנות בחריצי כפות ידיי.
המאמץ היה שווה! בארוחת הערב הוא היה כמובן כוכב השולחן ואני נצצתי מרב מחמאות.
אז רגע לפני סוף הקיץ רדו לשוק תפשילו שרוולים ושבו לארוחת ערב עם סלט סברס קר. רק אל תשכחו לוודא שהצטיידתם בפינצטה איכותית!
מתכון בקלי קלות:
?סברס חתוך לפלחים
?כדורי לבנה פרוסים ( אם כבר אתם ?בשוק לכו על כדורי לאבנה בופאלו) עלי ?נענע
?רכז רימונים
נ.ב. מוקדש באהבה לאיש שבאמת קילף אותם ועדיין מחפש קוצים…
