ארבעה חדרים וגעגוע…
בית הוא מצב צבירה וקשור לתחושה: ׳להרגיש בבית׳. אולי לא במקרה בבית הפנימי שלנו-גוף האדם, המרכז הפועם בנויי מארבעה חדרי לב.
ארבעה חדרים הוא גם המאפיין של ׳הבית הישראלי׳ מלפניי כ 3500 שנים, אותו בית המכונה ׳בית ארבעת המרחבים׳ הגדרה המתייחסת לפנים הבית.
כשאנחנו מטיילים בעיר לא פעם אנחנו מדברים על סגנונו האדריכלי של בנין, סגנון שמשקף שפה של ערכים ואידאות אך מתייחס לנראות החיצונית שלו. מה אופיו של הבית מבפנים אין אנו יודעים, את זה אנחנו נותנים ביד הדמיון מחפשים רמז דרך תריס פתוח או חלון מואר כי תוכנו של הבית הוא ׳סוד׳ כך גם התשתית עליו נבנה: ׳יסוד׳.
יסוד הוא פסל כמעט לא נראה בשדרת רוטשילד אל מול בית מספר 129. רב החולפים על פניו לא מבחינים בו, כי כאלו הן עבודותיו של מיכה אולמן. מיכה אולמן נולד בתל אביב אבל את רב שנותיו עשה מחוצה לה. הפסלים שלו הם מונומנטים חבויים במרחב הציבורי ולמרות שכמעט אינם נראים ואולי דוקא בגלל זה הם עוצמתיים ואותי הם מרגשים.
׳כמה טוב שבאת הביתה בית זה אומר כבר הכל׳ כתב רוטבליט ואני? אני נכנסת אל הבית, הבית שאולמן יצר כאן בשדר,. הדלת כאן תמיד פתוחה. זהו ׳בית ארבעת המרחבים׳ ובכך מרמז על חפירה ארכיאולוגית בעוד שמו של הפסל ׳יסוד׳ מצביע על משהו שעומד להיבנות, משחק בין עבר עתיד והווה. בכל אחד מארבעת המרחבים היצוקים בטון הטמין אולמן משהו דמויי כסא. כי כסא הוא החפץ שבעזרתו אתה מרגיש שייכות לבית וכסא הוא גם מעמד: כס מלכות או כס קודשו , הכסא של ארצ׳י באנקר וזה של ארדואן…וכשבעל תפקיד לא מזדרז לוותר על מקומו אומרים עליו שהוא ׳דבוק לכסא׳.
אז מהו בית? ׳ביתו של אדם הוא עולמו׳ ובימים אלו הביטויי מקבל משנה תוקף ואני בבית, ארבעה חדרים ו… געגוע. געגוע עז לאנשים שאני אוהבת והם חלק מרקמת חיי, לסיורים, להצגת תיאטרון, למרחבי העיר והשוטטות בה, בית קפה קטן על הדרך, רעש המכוניות והפקקים, ואז כשהכל שוב ייקרה בסוף אני תמיד אומר: ״וחוץ מזה, אני רוצה הביתה״*
*משפט הסיום מתוך ארבעה בתים וגעגוע מאת אשכול נבו
