כשהיתה בת 11 פגשה לראשונה צינה חיה ברנר את מאיר דיזינגוף בן ה 21 , כעבור שנים ניפגשו שוב וקשרו את חייהם יחדיו:
"ואם הנך אוהבת אותי ושאיפת נפשי קרובה גם לנפשך, בואי עמדי לארץ-ישראל. היי לי לאישה וחלק כחלק נחלק את שמחת החיים והייסורים" כתב לה והיא נענתה: ״עמך אלך עד לקצות תבל".
בשליחות הברון רוטשילד שהה הזוג בכפר הערבי טנטורה. צינה אז בהריון לקתה בקדחת, נסעה לפריז להירפא, ילדה שם את התינוקת שולמית אך הקטנה נפטרה כעבור חודשיים. מאז לא זכתה לילד משלה. לאחר מותה של צינה ספד לה הסופר דוד סמילנסקי וכינה את תל אביב ״ילד השעשועים שלה״.
בסיפור העיר תל אביב מככבים הגברים בעשיה אך ללא ספק הנשים לא רק נשאו בנטל הן היו חלק ממנה. צינה היתה הגברת הראשונה. לצד התעניינותה בנגינת פסנתר ואמנות דאגה לטיפוח העיר בנטיעות וניקיון, עסקה בחינוך ופתחה בביתם סלון חברתי תרבותי. גוטמן בציוריו מתאר את הסמובר( מיחם המים) על חלון הבית הקטן בשדרת רוטשילד, ששימש סימן לנשות השכונה: הזמנה להיכנס ולפנות אל צינה בכל בעיה. לא פלא שחיים חפר בשירו המתורגם ׳טיטינה׳ מבקש מהאישה:
׳תיקחי דוגמא מצינה אשתו של דיזינגוף׳.
צינה נפטרה בשנת 1930 בת 58
שש שנים אחריה נאסף גם דיזינגוף אל אבותיו, מותיר את ביתם שבשדרת רוטשילד 16 מתנה לעירם האהובה תל אביב, בבקשה שיהפוך בית לאמנות. כעבור שנתיים ( 1938) נחנכה הכיכר , כיכר צינה דיזינגוף, רכה ועגולה מתוכננת על ידי אשה פורצת דרך לא פחות: ג׳ניה אוורבוך.
צינה דיזינגוף היתה לא רק הגברת הראשונה של העיר ׳היא היתה כאם לעיר הצעירה׳ כפי שכתב עליה סמילנסקי ולדבריי דיזינגוף :בצניעותה ובהתמסרותה לענייני תל-אביב שימשה דגם, לברוא את הגרעין הבריא של האזרחיות התל-אביביות.
