את המילים שכתב – הקריא אבא חושי (לימים ראש עיריית חיפה) בוועידת השומר הצעיר בלבוב, באביב 1920, שבועות ספורים לאחר נפילת שמונת מגיני תל־חי: טרומפלדור וחבריו.
תל־חי הפכה לסמל גבורה.
יום תל־חי נקבע בלוח הזיכרון הציוני, והמקום הפך מוקד עלייה לרגל.
ויום אחד כמו שהתאריך נכנס ללוח השנה, הוא גם נעלם ממנו.
לא עבר זמן רב וב־1 במאי 1921 פרצו מאורעות ביפו.
47 יהודים נרצחו.
הנרצחים הובאו לקבורה בבית הקברות של תל אביב – אז נקרא בית הקברות החדש של יפו (מ־1902), ובפרספקטיבה של הזמן – בית הקברות הישן של תל אביב.
תל אביב ראתה צורך בהקמת מצבה משותפת – קברים ומעליהם מצבה אחידה שהוצבה ב־1925 .
היום זו המצבה הראשונה בכניסה לבית העלמין.
בין הנרצחים היה נתן ניגוריק שעלה לארץ לאחר נפילת השמונה.
וכך נכתב על מצבתו:
את חתימת ידו של מלניקוב ניתן למצוא בארבע מצבות ייחודיות שסיתת בבית העלמין ברחוב טרומפלדור:
מצבתה של חוה נובומייסקי, אימו של משה נובומייסקי הידוע ממפעלי ים המלח,
4 מצבות בבית הקברות הישן של תל אביב שסותתו על ידי אברהם מלניקוב
העדלאידע, הסמל התל־אביבי, עברה לחולון.
ובימים אלו ממש – מרץ 1926, י״א באדר – היה היום שבו החל מבצע "שאגת הארי".
האם יש קשר?
על קברו של ברנר חקוקות המילים מסיום ספרו מכאן ומכאן, והן ממשיכות להדהד:
"על משמרת החיים עמדו הזקן והילד נעטרי הקוצים.
החמה זרחה כמו לפני הגשם.
ההוויה היתה הווית קוצים.
כל החשבון עוד לא נגמר."
בבית הקברות שברחוב טרומפלדור, אפשר לצאת למסע מרתק –
בזמן, במרחב ובלוח השנה הציוני.
בין י״א באדר ליום הזיכרון,
בין פורים שמח – לפורים שלא נחגג,
אבל בעצם – בכל יום בשנה.
Hebrew 
