״כשיורד הערב על תל אביב, נהפכת היא לגן מוזיקלי גדול: מכל החלונות והגזוזטרות, מכל הסמטאות והקרנות, בוקעים ומשתפכים צלילי שירה, קולות גברים, זמרת נשים, צלילי פסנתר, כינור וקתרוס, פעם בשירת סולו בדואט או טריו ופעם- מקהלה שלמה. אין הם חדלים עד לשעה 11 בלילה. ואז לפתע, כאילו בצו בשרביטו של מנצח בלתי נראה, נפסקת השירה בבת אחת…ומשתררת דומיה.
אה, השירים הללו, המנגינות הנפלאות של תל אביב!
אם נשמתה של ירושלים הם שמי התכלת שמעליה וזהב חמתה, תל אביב- מנגינותיה הן נשמתה׳
במילים אלו מתאר את תל אביב הקטנה בשנת 1911 מבקר בשם לואי מילר.
ואכן תל אביב היא המוזה של המשוררים שכותבים עליה ללא הפסקה. אחד הגדולים שבהם נתן אלתרמן.
וכשאני נכנסת לאחד מחניוני אחוזת החוף שבעיר תמיד מרגש אותי לפגוש על כרטיס החניה ציטוט אלתרמני שהוא הכי תל אביב ׳ישנן יפות ממנה אך אין יפה כמוה׳ .
אתמול בבוקר בעודי נכנסת לחניון וטיפות הגשם החלו לטפטף הפתיע אותי כרטיס החניה כשהחליף את הציטוט לשיר ׳ערב סתיו יפה׳ גם הוא אלתרמן. אפילו מגרשי החניה ומכונת הכרטיסים יודעים שירה בעיר הזו.
תגידו, רק אני כזו? שמתרגשת כל כך מהפרטים הקטנים?
מה הפלא שאני מקבלת את הקבוצה ורק רוצה לשיר?!
