לא הייתי דבוקה אל המסך ובכל זאת פה ושם עקבתי אחרי ההשתתפות הישראלית באולימפיאדת טוקיו 2020 (2021). הראש שלי שיש לו מחשבה עצמאית משל עצמו עשה כמובן הקשרים תל אביביים :
בבית קברות חבוק ברחובות ובתים במרכז תל אביב, טמון מקס נורדאו מי שטבע בקונגרס הציוני השני בשנת 1898 את המונח יהדות השרירים וכיוון אל יצירתו של יהודי חדש, בריא בנפשו ובגופו. איני יודעת אם נורדאו שהיה דווקא פלורליסט כלל בחזונו ובדמיונו גם את הנציגות הנשית בדמותן של לינוי אשרם, שירה ראשוני ואבישי סמברג (וסליחה עם כל האחרות המדהימות שלא ציינתי את שמן) אבל אין לי ספק שהוא היה אוהב לראות את מה שהתרחש שם בטוקיו.
את הקשר בין ספורט יהודים וארץ ישראל הגה והביא לידי מימוש יוסף יקותיאלי כשהניח את היסודות למכביה הראשונה. זו נפתחה ב 1932 ולכבודה הוכשר אצטדיון, בתל אביב כמובן, שמשמש היום כמגרש חניה בנמל. יקותיאלי במחשבותיו ביקש ליצור את המגע בין הספורטאים היהודים לארץ היהודים והמכביה היתה לארוע מכונן בביוגרפיה של העיר.
הדרמה של הסופרטאית מבלארוס שביקשה מקלט מדיני הציתה במחשבותיי מיד את סיפורה של המכביה השנייה ב 1935 שנערכה כשברקע היטלר עלה שלטון וכאן בארץ נחתם עוד ספר לבן עם הגבלות עליה בפני היהודים. אותה מכביה זכתה בשם ׳מכבית העולים׳ שכן חלק ממשתתפיה ניצלו את הגעתם ארצה להישאר כאן גם ללא סרטיפיקט. הדימיון הוא אמנם לא אחד לאחד אבל האסוציאציה מתבקשת.
פספסתי בצפיה לא מעט תחרויות באולימפיאדה אבל באחרונה, זו של התעמלות אומנותית צפיתי באדיקות.
המוסיקה הכאילו מתבקשת מאליה בתרגיל הגמר של הישראליות ,הבה נגילה, הינה מוזיקה חסידית שהושאלה לכתיבת מילים לשיר לכבוד כיבושו של גנרל אלנבי את הארץ. תל אביב הקטנה זיכתה את הגנרל עם בואו ברחוב על שמו, ולא סתם רחוב הרחוב הראשון שלה שנסלל במידות שיאות לעיר של ממש. כשאלנבי הגיע התקוות היו גדולות אך האכזבה היתה למעלה מזה. אבל יהדות השרירים המשיכה להוכיח את עצמה, הפעם הראש החושב סייע לא פחות. הבה נגילה הוא שיר שהגיע גם לפינות הנידחות ביותר של הגלובוס בזכותם של צעירים ישראלים, אם תרצו, יהדות השרירים.
אי אפשר היה שלא להתרגש ואפילו לתת ללב להתפוצץ מגאווה על ההישגים של לובשי מדי הספורט בכחול לבן בכלל ולאלו שבזכותם השמיעו את התקוה בפרט. אבל, סיכמתי לעצמי תוך כדי שאני מכינה קפה קר, הכבוד העשיה והשרירים הם שלהם באופן אישי. לרגע התלבטתי אם לקחת דוגמא אישית ולצאת להליכה אבל תל אביב של אוגוסט בשעת צהריים עם לא מעט לחות השאירה אותי על הספה במזגן. החלטתי להפעיל את השריר הטוב שלי שיודע לספר.
בתמונה השריר הכי חזק שלי- החיוך
