אותו בוקר השכמתי לצאת, למרות ששעת המפגש נקבעה ל 10.00
ירדתי מהאוטובוס בתחנת מגדל שלום וצעדתי לעבר רחוב לוינסקי זה המכונה 'שוק' שזמן מה לא פקדתי אותו.
הרחוב היה נקי למשעי אחרי הלילה ויכולתי להבחין שציורי הכביש שנעשו כאן לפני כשנה על ידי 'ועדת קישוט' החלו לאבד מצבעם.
החנויות המתמחות בפירות יבשים כבר פרשו את מרכולתם והסוחרים נראו כממתינים לבהלה שתגיע עוד רגע.
ריח קליית הקפה של קפה אטלס דגדג את האף, בני מדוכן הגזוז ניהל שיחה ערה עם זוג צעיר
ואצל טוני ואסתר כבר השתרך תור לקפה קטן ומשהו ליד.
עבורי זהו זמן נפלא להתבונן בשוק רגע לפני שהוא מתמלא באנשים. חנות בגדי גברים אל מול חנות בגדי וינטג',
הבתים המסוגננים שגם כאן החלו להראות סימני מתיחת פנים, ברחוב הרצל נצבע שביל האופניים בירוק בוהק, שינוי מרענן
והוא עצמו הרצל הציץ אלי מאחד מחלונות הבניינים בדמותו המחודשת, תל אביבי בסטייל שמבקש תיוגים.
'הרבה השתנה כאן' חשבתי לעצמי ליד בנין המשביר. מי זוכר שהמשביר הוא לא חנות כל בו כי אם מוסד שהוקם 'לשבור שבר' במלחמה העולמית הגדולה (הראשונה).
ברחוב הרצל עצרתי אל מול פסג' פאנסק משתהה כאילו בפעם הראשונה אל מול יופיו וגודלו ביחס לימי תל אביב הקטנה.
התבוננתי בשלטים היפים המעטרים את החלונות של מה שהיה מוזיאון הרצל- לילינבלום ומספרים את סיפורה של הציונות בתמונות,
ולמרות שאלו נושאים שאני עוסקת בהם יום יום התרגשתי כאילו גיליתי את הסיפור בפעם הראשונה.
החלטתי 'להחנות את האגו' כמו שהורה גרפיטי על אחד הקירות, למרות שאין לי חיבה להשחתה של מבנים
ושמתי פעמיי לבית המלון ורה לאסוף זוג שחגג 50 שנות נישואין וקיבל אותי במתנה כחלק מ3 ימי חופש בעיר.
ניצלתי את הישיבה בלובי הממוזג לחמם את האווירה : תל אביב היא הסיפור הציוני עבורי אמרתי,
הוא העווה את פניו כלא מאמין למשמע אוזניו. חובת ההוכחה עלי עניתי לו ויצאנו לתור את העיר ולגלות את החלום הציוני והתגשמותו.
