קוראים את העיר: לטייל בתל אביב עם השיר 'דצמבר' של אלתרמן

"… ניחוח דק , הגשם זה עתה נפסק

עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל…"

את דברי הימים של תל אביב אפשר להכיר דרך כותרות העיתונים, ואפשר לקרוא אותם במילות שירים.
במקרה הזה, אפשר גם וגם.

ב־18 בדצמבר 1934 התפרסם במדור רגעים של עיתון הארץ שיר שכותרתו דצמבר, חתום בשם אגב.

ימים אחדים קודם לכן, בישרו כותרות העיתונים על גשמי זעף, שיטפונות, ועל כך ש: המוסדות העירוניים עומדים חסרי אונים.

כמעט תשעים שנה חלפו מאז. הרבה מים זרמו ברחובות תל אביב 
אבל השיר נשאר.

ואני, ביום שאחרי הגשם, מחליטה לדחות את המשימות.

לוקחת מעיל קליל ויוצאת לחבר בין מילים לרחוב.
נדמה שכך בדיוק חש המשורר באותו בוקר, כשהשמש שלחה קרניים חמימות אל החלון והוא כתב:
„מושך מבית אלי חוץ”.

הימים כבר קרירים, הלילות בוודאי. מרגיש חורף.

אבל אצל אלתרמן עדיין הריח, ריח סתיו.

הוא יודע: החורף יתחיל רשמית רק ביום ההיפוך, ב־21 בדצמבר.

את ריח התפוזים והטעם החמוץ־מתוק, שהיו חלק מנופה של תל אביב באותם ימים,

אפשר היום למצוא רק בדוכני המיץ הפזורים בעיר.

אני עוצרת בקיוסק הראשון מזמינה כוס מיץ, ומנסה לשחזר את

תל אביב של חורף  1934

עיר של חולות, פרדסים ושדרות צעירות.

ממשיכה בדרכי.

אוטובוס דן חולף לידי ומשפריץ על העוברים ושבים נתזי מים עבים.
לרגע אני מדמיינת את אוטובוס 'המעביר' משירו של אלתרמן, שט בנחלי העיר 
הרי לא בכדי בחר במילים עלה ושוט.

כשאני שמה פעמיי הביתה, בתחנת הרכבת הקלה מודיע הכרוז כי בשל הפסקת חשמל הרכבת לא תגיע ליעדה:
הפנסים חוורי פנים, כתב אלתרמן בימים שבהם החשמל היה רק בן אחת עשרה, ועדיין  חיוור.
ולרגע אפשר לחוש  מהו  חיוורונה של עיר.

אני מחליטה להמשיך ברגל. ענן כבד צץ לפתע, פורק את קיטורו על הרחוב,

העוברים ושבים ממהרים למצוא מחסה, קולות קיטור נשמעים פה ושם
שוכחים איך רק לפני כמה ימים ייחלו לבואו של הגשם.

המטר חולף. השמש שוב מציצה.
והרחוב מתמלא בתחושה חגיגית, כמעט אביבית ולרגע אפשר להשיב מעט אביב לתל אביב.