מבעד לוטרינת הזכוכית הגדולה אני מבחינה בו רוכן אל מכונת התפירה שלו. החוט השחור כאילו מעצמו מצייר על פני בד הקנווס את בניני העיר. אבל זוהי ידו המכוונת של אמנון. אמנון ליפקין ילד תל אביבי שגדל בצפון העיר וכיום חי ויוצר בדרומה. הפעם נפגשנו בכניסה לבית האדריכל שם מוצגת בימים אלו תערוכה פרי יצירתו: ׳פרימה נעימה.׳ למה פרימה ? אני תוהה כי אמנון דוקא בונה את בתי העיר מחוטים! אנחנו מפליגים לשיחה על השינויים של ימי הקורונה, כל התמונות צוירו במהלכה.
אני נהנית לטייל במרחבי העיר דרך עבודותיו של אמנון, להזמין גזוז בקיוסק, להבחין בבלון בורח, לגלות זווית שונה של סגנונות בניה ולדמיין אנשים מעבר לחלונות הפתוחים.
ואז אני נעצרת ומשהו מכווץ לי את הבטן, אני מגלה את תמונת הפרימה.
כולם רוצים לבנות, להקים, ליצור אבל לפרום? תראו לי נדבן אחד בעיר שביקש שלט על שמו כי תרם כסף להרוס או לפרום בנין?
אבל אמנון מעז: בתמונת הפרימה הוא מתאר את הריסתו של בנין בנק אפ״ק ההיסטורי( זה היה סניף מספר 2) שעמד בשדרת ירושלים פינת דרך אילת ואותי הוא מחזיר לארועי השבוע עם הריסתו של בית הנתיבות של נמל יפו.
עיר פרומה…היא פחות נעימה…
אני פונה אל פינת התפירה שאמנון העתיק לכאן לתקופת התערוכה: המנורה התלויה והטלפון התפורים לצד מסרטת הוידאו, החלון והשטיח העשויים קרטון וגלובוס חוטי הברזל ולרגע אני מתקנא בו .
אנחנו יוצאים אל המרפסת ממנה נגלה נוף יפו הפרומה והבנויה .
התערוכה מוצגת עד יום חמישי הקרוב בבית האדריכל ביפו ובשישי אמנון מזמין אתכם לפרום איתו את התערוכה.
פרימה נעימה…
