בעיצומם של ימי הקורונה באשמורת אחרונה, הגיעו הדחפורים ועלו על בית הנתיבות של נמל יפו.
הבית שקיבל בטעות את השם 'בית המכס'.
עוד בתקופה העות'מנית ניצב היה במקום מבנה שנהרס על ידי הבריטים.
אלו האחרונים בנו תחתיו מבנה בית נתיבות מודרני, לבן , בסגנון הבינלאומי שנפוץ אותם ימים.
עם קום מדינת ישראל הפך המבנה למוזנח ' ושנוא'.
למרות ההתנגדויות הרבות להריסתו שכן היה בכל זאת שער הכניסה לארץ עד 1936 הוחלט בעירייה על הריסתו.
כשאתם חולפים בנמל דמיינו את האנשים שרגלם דרכה בפעם הראשונה בארץ הקודש.
או שתזמזמו לכם את השיר שכתב אמיר אור-לי ביום הריסתו:
בית הנתיבות
רבותי ההיסטוריה מושמדת,
כאן מגיע לסוף הימים,
הבניין שהיה סוף הדרך,
לנתיבות ההולכים בימים.
הבניין שהיה סוף הדרך,
לנתיבות ההולכים בימים.
אם יכלו קירותיו להשיח,
לספר עלילות נעוריו,
כשהיה הוא לארץ הפתח,
לאלפי הבאים בשעריו.
איך היה הוא לארץ הפתח,
לאלפי הבאים בשעריו.
אך היום קירותיו הן כבר שחו,
כבר שנים הוא עזוב ומוזנח.
את פניו לא סיידו ולא טחו,
כך ניצב לו ערום ומלוכלך.
את פניו לא סיידו ולא טחו,
כך ניצב לו ערום ומלוכלך.
אז אמרו רבותי אם זה פלא,
ששיני העיתים בו נגסו?
ועכשיו גם שיני הבולדוזר,
באחת את שרידיו יהרסו.
ועכשיו גם שיני הבולדוזר,
באחת את שרידיו יהרסו.
רבותי ההיסטוריה מושמדת,
כאן מגיע לסוף הימים,
הבניין שהיה סוף הדרך,
לנתיבות הנוסעים בימים.
הבניין שהיה סוף הדרך,
לנתיבות הנוסעים בימים.
