אותו היום היה יום נפלא מלא בניסים: מאחורי פח הזבל של ביתה היא מצאה ילד, ניסים שמו, מתחבא מפני ילד אחר. אחר כך על גג ביתה מצאה קוף שובב שמיד קיבל את השם נפלאות. שלושה בודדים: ילד, קוף ו ׳דודה של שום איש׳ הופכים במפגש מקרי את ה-לבד ל-יחד. ביתה של ׳הדודה׳ מתמלא לכמה רגעים שמחה ואהבה. כך מתגלגלת לה עלילת ספר הילדים ׳ניסים ונפלאות׳ של לאה גולדברג.
מסע עירוני בעקבות סיפורים ושירים הוא מסע מרתק ועם ניסים ונפלאות אני אוהבת לטייל במיוחד כי הוא לוקח אותי אל תל אביב של שנות השלושים. לאה גולדברג מתגוררת ברחוב ארנון שבשכונת כרמיה האמידה, מעבר לכביש של השכונה הממוקמת על שפת הים, שכונת מחלול הענייה, שם מתגורר הילד ניסים. לנפלאות הקוף מספרת הדודה בעיניים אוהבות על תל אביב:
"הבט היטב, נפלאות, הבט וראה, אמרתי. הנה זו עירי האהובה, לבנת הבתים – הנה זה הים הכחול והגדול השׂם לה גבול. ידיים נבונות בנו את העיר הזאת, נפלאות. רחובותיה ישרים, בתיה חמודים, כולם יפים ומום אין בהם, גם עצי פרי ועצי נוי למיניהם נטע האדם ליד ביתו, גם פרחים שתל בגינתו…״
בתוך האהבה לרחובותיה היפים של העיר מתגלה גם עצב רב : סיפורם של ילדי ההפקר בתל אביב של שנות ה 30, ילדים עזובים שחיפשו לעצמם פרנסה במכירת עיתונים ושרוכי נעליים, עליהם כתב אלתרמן:
״בֵּין שָׁלֹשׁ וּבֵין אַרְבַּע
בּוֹעֲרִים פַּנָּסִים,
אֵין מָקוֹם שֶׁנּוּכַל בּוֹ
אֶת רֹאשֵׁנוּ לָשִׂים.
בְּנֵי בְּלִיַּעַל הִנֵּנוּ
אַךְ לְמִי זֶה אִכְפַּת
בָּעוֹלָם בִּשְׁבִילֵנוּ
אֵין אַף אִמָּא אַחַת.״
אבל שלא כרוב ילדי ההפקר לניסים מתרחש נס או שמא זה דווקא המעשה, והוא מוצא בית של קבע בביתו של דוקטור כלום בראש…
״אולי, חשבתי בלבי, אולי כדאי לספר להרבה-הרבה ילדים את קורותיהם של שני ידידי, של נסים ונפלאות.״ כותבת גולדברג בסיום הספר. אולי, אני חושבת בלבי, רגע אחרי הדלקת נרות החנוכה ושירת 'על הניסים', אולי רומזת לנו דודה של שום איש שבכל יום ובכל שעה אנחנו יכולים לחולל ניסים ונפלאות בעצמנו, בחיינו ובחיי אלו שאנחנו פוגשים בדרכנו.
