האמת, אני אוהבת את הטעם, כמעט כמו שהם, מבושלים במים ומלח עם קצת בצל מטוגן, אם כי בימי הקורונה אני משתדלת להמעיט בפחמימות. ובכל זאת היום החלטתי להכין פתיתים לארוחת צהריים. תשאלו למה?
קודם כל, בימים שנמצאים כמעט כל הזמן בבית יש געגוע ל 'בחוץ' (רק מזכירה: בימים שנמצאים הרבה בחוץ יש געגוע לבית) אז אם אין ׳בחוץ׳ עשיתי לי טיול מחשבות: טסתי לאיטליה והזמנתי לי אורזו (שזה הפתיתים שלהם) קפצתי ליוון והזמנתי פרגולה וכמובן לא ויתרתי על מסעדה יפואית ואכלתי מפטול. בבית הם פשוט פתיתים של אסם. טיול דמיוני ובכל זאת היה בו הכל. יכולתי להרגיש את הטעם והריח, הכלים שהוגשו בהם והאווירה. כי אוכל נצרב בזיכרון שלנו ועם כל החושים וגם אם לפעמים כבד לנו אחרי בבטן, זה הרבה יותר קל ממשהו שעושה כבד בראש או בלב.
ובכל זאת, למה אכלתי פתיתים לארוחת צהריים?
עם קום המדינה והעליה הגדולה ומדיניות הקיצוב, הצנע , ביקש הראש, דוד בן גוריון מחברת אסם למצוא תחליף מהיר וזול לאורז, כך קיבל המזון את השם פתיתים ואת התואר אורז בן גוריון.
אז, בימים ההם, הפתיתים היו אבן בוחן לעקרת הבית האם תוכל להכין ארוחה משביעה, ערבה לחיך ובמינימום אמצעים לבני משפחתה? אך יותר מזאת קערת הפתיתים על השולחן היתה הטעם של הסולידריות, אורז בן גוריון היה לסמל היכולת שלנו כעם לצאת ממשבר!
אני לא בן גוריון וגם לא שף שיודע להמציא מאכלים אבל קערת הפתיתים על שולחן האוכל שלי היתה לסמל, הוכחה ונחמה שנצא מהמשבר!
בואו נאכל מחר כולנו פתיתים.
לעזאזל הפחמימות!
