נטשתי את תל אביב יפו, אבל רק ל 48 שעות. דיווחי התחזית לסערה ושלג הבהירו לי שהסיורים שסוף כל סוף חזרנו אליהם אחרי הסגר לא יתקיימו בימים הקרובים. החלטתי לצפות בסערה מקרוב כי ם כל אהבתי לתל אביב יפו שלג הוא לא הצד החזק שלה. עליתי להר הגבוה בהרי ירושלים, הר גילה , כמעט 1000 מ' מעל פני הים וחיכיתי.
בסיכומו של לילה , היה לילה לבן… בדיוק בשעה שכבר חשבתי שההבטחות והציפיות היו לשווא התחילו פתיתי השלג במופע מדהים. קלילים כנוצה, עפים עם הרוח נערמו להם בהדרגתיות על השבילים, גגות הבתים, המכוניות, והגינות. מראה מרגש ומלהיב.
החושך שהחל לרדת אותה שעה יצר לילה של ניגודים: הלבן הגולש אל תוך החושך, הקור בחוץ והחום בפנים, הדממה בחוץ וההתרגשות בפנים…
אי אפשר ללכת לישון בלילה לבן! הכרזתי, אבל משהו באוויר ההרים או בשקט ששרר אסף אותי אל המיטה.
לילה לבן ירושלמי המשיך בלעדיי והאיר לי את הבוקר במרבד לבן בוהק, התעוררתי לבוקר לבן.
לבן הוא הצבע שלי. נקי בלי התחכמויות בדיוק כמו שאני אוהבת.
על לילה לבן בירושלים רק הטבע מחליט. בתל אביב לילה לבן הוא לגמרי אחרת. הוא ננעץ על לוח השנה אקראית בליל קיץ חם, קורא לאנשים לצאת לרחובות שמתמלאים יותר מתמיד באנשים, שמחה והמולה.
למקור הביטוי לילה לבן יש כמה הסברים: השמש השוקעת בימי הקיץ באזורי הקוטב מתחת לקו האופק לזמן קצר ועל כן לא נוצר שם חושך. או בגרסה אחרת הוא קשור בימי הביניים ולטקס קבלת התואר אביר. כחלק מטקס ההכתרה עבר האביר היטהרות, לבש לבן ונשאר ער כל הלילה כורע ברך לפני המזבח.
כך או כך, היה לילה ירושלמי קסום אבל אני כבר מחכה שהכבישים יפשירו לחזור לטמפו התל אביבי, לים ולשמש.
