כשכולם יושבים לראות אמילי בפריז, אני מעדיפה לחם קימל

אחרי המלצות רבות החלטתי לשבור שיגרה ולהתישב מול ההמלצה הכי חמה על מרקע הטלויזיה: אמילי בפריז.

אני בהחלט יכולה להבין מה גורם לאנשים לחבב אותה כל כך: הגעגוע לרחובות פריז, ריח חוצלארץ, תלבושות יפות ובחורה צעירה וחיננית בקיצור, חלון לפנטזיה של החיים היפים. אבל אחרי שני פרקים  הענקתי לסדרה את התואר ׳חמודה׳ ונטשתי אותה לטובת ספר שגם עליו קיבלתי המלצה: לחם קימל. כבר מהשם ידעתי שלא משנה מה,  הספר הזה יהיה טעים! כי לחם קימל אצלי הוא טעם געגוע של ילדות. להפסקת עשר עם כריך גבינה בלחם קימל היה טעם אחר וזה בהחלט לא קרה כל יום.

בניגוד לפרוסת לחם הקימל שנהגתי לאכול לאט, מחפשת את עקבות הגרגרים בכל ביס,  את הספר בלעתי במהירות.

לחם קימל הוא טיול של געגוע.  נחום שוורצברג לוקח אותנו למחוזות ילדותו התל אביביים בין חנות המכולת של סבו האהוב ברחוב דיזינגוף לחגיגת בר מצוה בבית המהנדס, ביקור בפסג׳ הוד ונסיעה באוטובוס לבית רומנו. אל דמויותיהם האהובות של סבא אהרון וסבתא אסתר מצטרפות עוד דמויות תל אביביות: הקצב, השדכנית, הצרכניה של שולמן, הצלמניה של  רודי וינסשטיין ואפילו פרג׳. שוורצברג לוקח אותנו לתל אביב בימים שנהגי האוטובוס הכירו את הנוסעים, ואשראי נרשם במחברת של החנווני בעפרון: אמון! אומר הסבא, קודם כל.

שוורצברג פוסע בשביל ילדותו לצד סבא המעניק לו הרבה חכמת חיים: ׳בכסף קטן עושים כסף גדול׳ מסביר הסבא לנכד המשתומם על מעשה  הסב. בין שיחה לצחוק מתגנבת גם דמעה שסבא ממהר למחות בממחטה.

טיול, עקבות צעדים בעיר של סב ונכדו ואחריהם שובל של אהבה.

בין געגוע לשיק הפריזאי והגעגוע לתל אביב של פעם אני בוחרת בלחם קימל!