סיפורי אוכל – חכמת הבייגלה של יפו

חכמת הבייגלה של יפו

לפעמים בבוקר, אני מתעוררת עם ריח הבייגלה הטרי מהמאפייה הקרובה לביתי ברחוב יפת. ככה מתחיל בוקר מלא תאבון… זהו "הבייגלה הערבי": רך ומעוטר שומשום. כמה שיותר, יותר טוב. בירושלים קוראים לו בייגלה ירושלמי אבל נדמה לי שזוהי בכלל מורשת של 400 שנות שלטון טורקי כאן בארץ.
הדרך המובילה מכיכר השעון ועד לחיבור העיר עם בת ים, רחוב יפת, רצופה בייסורים: לאכול או לא לאכול – בייגלה חם. בכל כמה מאות מטרים מאפיה של משפחה זו או אחרת, מאפיות שהפכו מוקד עלייה לרגל.
אבל בייגלה זה לא רק בוקר. הלילה קושר אותי דווקא לבייגל הקשה . קשה מבחוץ ורך מבפנים מעוטר בפינה אחת שלו במעט מלח ,זעתר או שומשום. מתברר שהוא בכלל מכונה בייגל רומני. זהו הבייגלה של בילויי הלילה בצעירותי: בייגלה חם מהמאפיה שמנשנשים בבית רק עם חברים(!) בתוספת ריבה טובה וחמאה. היום הוא עבורי קינוח לכל הצגת תאטרון : "בייגלה חם, שלוש בעשר" מארגז הקרטון של המוכר ברחבה מחוץ לאולם.
בייגלה קטן בשקיות או חטיף בייגלה (גם הוא) מתחבר לי עם ישראליות… 5000 טון בייגלה בשנה לועסים בישראל… קילו בייגלה לנפש בממוצע, אני הרחק מעל הממוצע.. עגול, מקל או לולאה, עבה או דק , עם שומשום או מלח, לא משנה, אני אוהבת אותו לידי, זמין במטבח.
הסיפור שלי היום הוא על בייגלה. והעיקר בבייגלה הוא החור. בייגלה בלי חור הוא פשוט לא בייגלה. בדרך כלל כל מה שיש לו חור יש בו פגם. חור בהשכלה או חור בתקציב . אבל כמו באסטרופיזיקה, שאני לא מבינה בה כלל, חור שחור מיצג מסה גדולה. ככה הבייגלה רק עם חור בצבע חום.
כשהייתי נערה בצופים, ברמת גן, הייתה לי חברה טובה ששם משפחתה, בייגל, אבל אז לא התפניתי להעמיק בידע, הייתי עסוקה בתרגילי סדר, כפיתות וקשרים. עכשיו החלטתי לבדוק הקשרים…
שמות משפחה יהודיים קשורים פעמים רבות בעיסוק: בייקר הוא אופה, ברויטמן הוא איש הלחם, זמל – הוא לחמנייה באידיש ובייגל הוא האיש שמכין מהבצק עוגייה קטנה ופריכה, עגולה כצמיד או טבעת . בגרמנית beugen לכופף או לעגל. זה היה בצק במרקם ייחודי שמבושל קצרות במים לפני האפייה.
הבייגל הפך מאכל יהודי שאכלו בשמחות ובאבל, סמל למעגל החיים. וכמו היהודים שהיגרו לאמריקה, היגר איתם גם הבייגל. שם קוראים לו בייגל יהודי, אנחנו בארץ אוהבים לקרוא לו בייגל אמריקאי.
ומה בדבר בייגלה הלולאה "שילובית" בשמו התקני. מסתבר שמקורו בנצרות כאשר נזירים ביקשו לתת לילדים ששיננו היטב את החומר הנלמד פרס קטן "פרעצל" בגרמנית, שפירושו זרועה קטנה שכן הלולאה מדמה את הנזיר המשלב זרועותיו בשעת התפילה, ושלושת החורים מסמלים את השילוש הקדוש.
בתור חובבת עברית ידועה שמקפידה לומר מכונית ולא אוטו, על "הבייגלה" אני לא מוותרת אבל כדאי להזכיר שהמילה העברית הרשמית היא כעך, מילה שהתגלגלה ממצרית עתיקה לארמית ובערבית :כעכע.

ועל איזו מאפיה אני ממליצה? אספר בפעם הבאה…