הספסל של אבא , ואהבה ממבט שני.

לא פעם שואלים אותי אם נולדתי בתל אביב?

התשבה שלי אולי קצת מאכזבת ברגע הראשון- לא!

אבל אם חושבים על זה רגע, מגלים שאפילו רון חולדאי, ראש העיר של תל אביב, לא נולד בה – אלא בחולדה, כמובן.

אני נולדתי ברמת גן, ברחוב שנשא את שמו של ראש העיר תל אביב, ישראל רוקח.

תל אביב הייתה עבורי אז מעבר להרי החושך.

לימים גיליתי שלא בדיוק.
גבעת נפוליאון ופארק הירקון – שהיו מגרש המשחקים של ילדותנו – היו למעשה שטח תל אביב.

אחר כך עברנו שני רחובות ליד, לרחוב אבא אחימאיר, גם הוא בשיכון הוותיקים, שהיה למעוז מפלגת חירות.
קצת מאוחר מדי, , אני תוהה למה אף פעם לא שאלתי את אבא שלי איך מכל המקומות, הוא – איש אחדות העבודה – התיישב דווקא שם.

רמת גן הייתה הבית.
תל אביב הייתה אהבה גדולה, אבל ממבט שני.

בסיפור הזה נזכרתי היום, ט"ו בשבט – החג שאבא שלי הכי אהב.
במקרה או שלא במקרה, זה גם היום שבו נקבע חגה של הכנסת.

 

בט"ו בשבט, לפני שלוש שנים, נפרדנו מאבא שלנו, מרדכי ביבי והוא בן 100

במהלך ימי השבעה קיבלתי טלפון: רמת גן חגגה 100 והציבה בעיר 100 ספסלים מספרים.
מישהו שם חשב שגם אני, ילידת רמת גן, יודעת לספר סיפור.

ליד בית ילדותי, בגינה, ניצב ספסל מספר 96.
אפשר לשבת עליו ולשמוע סיפור אחד מילדותי ברמת גן

סיפור שיש בו אבא, ויש בו כנסת והרבה מים שלא יכבו את האהבה