כהרגלי לפני הסיור התיישבתי מבעוד מועד על ספסל העץ שבנחלת בנימין פינת גרוזנברג, ספסל שיש בו בשעה זו של בוקר, חסד של שמש וצל גם יחד.
כהרגלי, ישבתי מתבוננת בתור המשתרך אל בית הקפה הקטנטן, נושמת את הרחוב.
כהרגלה, הגיעה ממול אותה אשה מבוגרת המוכרת לי, כפופה מעט ומאופרת הרבה, עטויה בסרט ראש אדום, שקית בידה, עוברת בין יושבי בית הקפה מבקשת מהם לעצמה נדיבות לב בדוגמת מטבע קטן או גדול אך מקבלת כתף קרה בחזרה.
לפתע, ניגש אליה בחור צעיר, לבושו מוקפד, כוס קפה בידו פנה אל האשה ושאל תוך שהוא מגיש לעברה את אחד מהכיסאות הפנויים של בית הקפה: גבירתי, מה תרצי לשתות ? שאל ונעלם לתוך בית הקפה הקטן.
כעבור שתי דקות כבר הניח על השולחן שלפניה פחית שתיה וסופגנייה. נפעמת כולי מהמחווה, הרגישות, הכבוד, החמלה והעדינות נגשתי אליו:
סליחה, מי אתה? שאלתי אותו נרגשת בעצמי. הוא, לרגע לא הבין על מה ההתרגשות, הושיט את ידו ואמר: עידו. דיברנו על נתינה, אבל תוך שתי דקות גילינו שיש לנו אהבה משותפת: תל אביב והבניינים שלה. עידו, שותף בחברת פסו – גוב, חברה העוסקת בשימור מבנים בתל אביב.
נפרדנו, אני לקבוצה שלי ולסיור בעקבות הבתים היפים של תל אביב ועידו לבית העמודים, שבימים אלו מתחילים במלאכת השימור שלו.
הסיור התחיל, ואני הפלגתי בסיפורי הבתים וכשהגענו לבית העמודים לא יכולתי שלא לשתף את הקבוצה בסיפור, כי אולי הבניינים של העיר נפלאים אבל האנשים, אנשים כמו עידו הם הנפלאים באמת.
תודה עידו שלימדת אותי פרק בכבוד, נתינה ואהבת אדם, מסתבר שתמיד אפשר ללמוד עוד…
Ido Pesso , תודה לך
