׳האוקספורד סטריט הזה, כמה הוא גדול, כמו רחוב ביאליק?׳
שאלתי את חברתי. זה היה לפני שנים רבות. הייתי צעירה, תמימה שעוד לא ראתה עולם. כילדה רמת גנית רחוב ביאליק היה פסגת המושגים שלי בשופינג. להזכירכם אל מושג הקניון עוד לא התוודענו ורחוב דיזינגוף אליו נסענו לעיתים נדירות היה גדול מתפיסת עולמי.
חברתי חייכה והציעה לי לחכות עד שאנחת שם. ההפתעה היתה גדולה.
בשבוע שעבר חזרתי לשם, לרחוב ביאליק הרמת גני. זו היתה שעת בוקר מוקדמת של הסגר השלישי. הרחובות היו ריקים מאדם רחוצים היטב, חניה היתה בשפע, החנויות סגורות על מנעול ובריח ואני הלכתי לאורכו כאילו כולו שלי. כך יכולתי לחזור על גבי גלגל הזמן לרחוב ביאליק של ימי ילדותי. כשהגעתי לכיכר עצרתי. ׳כיכר אורדע׳ היתה שונה כל כך. הקולנוע שנתן לה את שמה היה ואיננו. גם דוכן הפלאפל מפעם כבר לא היה ולא המזנון ממנו היתה קונה לי אמא דובשנית עטופה בניילון מרשרש, הממתק האולטמטיבי שלי באותם ימים.
עצרתי ליד פסלו של ביאליק, פסל ענק כיאה לענק הדור. אותו ביאליק שבחר בתל אביב וברח לרמת גן למצוא בה שקט( בניגוד אליי שגדלתי ברמת גן אבל בחרתי בתל אביב). לצידו של הפסל, על סלע, חקוקות מילות השיר שהוציא את ביאליק לאור ׳שלום רב שובך צפורה נחמדת׳.
פסל של 3 צבאים שעמד בפינה אחרת סיקרן אותי והופתעתי לגלות שהוא מוקדש לזוג שהתכוונתי לכתוב אודותם בהקשר יפואי (סיפור לפעם אחרת).
חציתי את הכביש לבנין העיריה הכל כך יפה שנבנה בשנות ה30 עבור שכונת ׳עיר גנים׳ ימים בהם רמת גן עוד לא זכתה בתואר עיר.
המשכתי לעבר בנין הדואר המרכזי שברחוב. חזיתו שעוצבה בצורה חיננית: משאית מלאת הפתעות מעשה ידיה של האמנית שאני מאוהבת בעשיה שלה, רינת לוק אליק
היתה ניגוד מוחלט לאולם הדלפקים המשמים שבפנים.
לאחר שסיימתי את הענין לשמו הגעתי לכאן חזרתי דרך הכיכר שכבר היתה מלאה ביונים שוקדות על מלאכתן, מנקרות בפירורי הלחם שמישהו פיזר למענן. שוב נדדתי במחשבותיי ללונדון וכיכר טראפלגר של מרי פופינס של ימי ילדותי, הסרט שצפיתי בו ממש כאן בקולנוע.
אבל אז נזכרתי שלונדון לא מחכה לי ועליי להישמע להוראות הסגר. את רמת גן ארזתי שוב בחדר ליבי התנעתי את המכונית ותוך כדי שאני נוהגת אותה לעבר ביתי שביפו מצאתי את עצמי שרה:
׳ לפעמים כשאני כך לבדי
אני חוזר לסמטאות ילדותי
אל נעורי שנעלמו עם השנים
לחברים שלי ההם הישנים…׳
