להתאהב בתֵּל אָבִיב-יָפוֹ

המלצות

מחזירים את הצלמניה הביתה!

הצלמניה מרים

תל אביב רחוב סירקין 2012

׳מצאנו את המדינה׳

היא אומרת לאפרכסת הטלפון

ואני – יכולה להמשיך לנשום…

היא -מרים וינסשטיין, אשתו לחיים ושותפתו לעבודה של הצלם רודי וינסשטיין

הארוע: פריצה לדירתה.

השאלה: האם נגנבו נגטיביים מארכיון הצלמניה שבביתם ואיזה?

ואני? צופה בסצנה בפעם המי יודע כמה בסרטה התיעודי של תמר טל ׳הצלמניה׳ שמגולל את סיפורם של מרים והנכד בן, בימים בהם הם מבינים שהבית ההיסטורי של ׳פרי אור׳ ברחוב אלנבי 30 עומד להיהרס והם אמורים לעזוב זמנית.

רודי וינסשטיין תיעד במצלמתו את ארץ ישראל בכלל ואת תל אביב בפרט. הכרזת המדינה היא אולי רגע השיא בעבודותיו אבל לא רק . רודי הקפיא לנו בצילומיו את תל אביב החל משנות ה -30: השוטר בכיכר מגן דוד, המציל בחוף הים, גברת יושבת על ספסל, דייגים ומוכרי הקרח, את המצעד שלא צעד, השלג ההיסטורי בתל אביב ועוד המון תל אביב. גדולי האומה נכנסו בשער הצלמניה לקבל תמונת פורטרט טובה כשהם ישובים על ספסל מרופד בבד קטיפה בורדו. הספסל עדיין כאן רק הצבע הדהויי רומז משהו על הזמן שעבר. בזכות צילומיו של רודי תל אביב של פעם מתעוררת לחיים ואנחנו רק יכולים להביט ולהשתהות על השינויי הגדול.

תל אביב , רחוב טשרניחובסקי אוגוסט 2020

אני נכנסת לצלמניה שעברה לפני 9 שנים למעונה הזמני ברחוב טשרניחובסקי. בן מקבל אותי בחיוך רחב מתחת למסיכה וכוס מים. למרות שאת רב התמונות אני מכירה אני לא יכולה להפסיק להביט בהן. אני אוהבת את הריח, את מגירות העץ שמכילות נגטיביים, יכולה לדמיין את כפות ידיה המקומטות אך המטופחות של מרים, כפי שהכרתי מהסרט, מדפדפות במעטפות חומות דקות. זו לא עוד חנות, אני חושבת לעצמי, זה סיפור תל אביבי בארבעה קירות.

בן מספר לי על הסבים: יקים, הוא אומר , אחרי ארוחת הבוקר היו צועדים לאורך בן יהודה שטראסה לפרי אור, בצהריים תולים את השלט סגור וצועדים חזרה ל׳שלאפט שטונדה׳ שלהם. בארבע פותחים שוב עד שמגיעה שעת ארוחת הערב.

בן מספר, אני מקשיבה אבל המבט שלי מתפזר. משהו בי מתרגש, אולי זו הסיבה שבגללה הגעתי הפעם. אני מבחינה בתמונתה המפורסמת של מרים מרחפת באוויר בעודה צעירה,

בפינה אחרת אני מגלה את מצלמתו המאוד ישנה של רודי. ׳את התמונה הזו רודי לא צילם׳ אני אומרת ומצביעה על תמונת הגרלת המגרשים של אחוזת בית ובן מסביר: פרי אור היא הצלמניה האחרונה ואנחנו לוקחים על עצמנו להיות בית לצילום מקומי. אגב, הצלמניה היה שמה של תערוכה מצילומיו של וינסשטיין שנערכה ב2002 במתחם תחנת הכח רדינג (שאני מקווה שיחזור לשמש בית לתערוכות).

ככל שאני מביטה יותר בתמונות אני משוכנעת יותר ברעיון שלשמו הגעתי:

מה שיש כאן, אני אומרת לבן , זה נכס עירוני . בן מתקן אותי ואומר : זו צלמניה פרטית אבל היא נכס עירוני ולאומי!

 

בימים אלו הצלמניה יכולה לחזור הביתה אבל משבר הקורונה והתיירות פגע גם בה.

הצלמניה יצאה בפרוייקט גיוס המונים על מנת שתוכל לחזור למשכן הקבע שלה.

אם חצי מתושבי תל אביב כל אחד יתרום שקל אפשר להגיע ליעד בקלות …

אבל שקל אי אפשר לתרום בגיוס המונים אנחנו רוכשים רכישה עתידית ויש מגוון רחב של אפשרויות.

אני קוראת לכולנו , תושבי העיר, אוהבי תל אביב, חובבי היסטוריה, צלמים להיכנס לקישור לשתף ולתמוך בפרוייקט הזה.

 

בואו להשתתף בפרוייקט הגיוס לצלמניה כי העבר הזה הוא הסיפור של כולנו!!!

כניסה דרך הקישור המצורף

https://bit.ly/30wGXnk

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on twitter

שתפו עם חברים!

Skip to content