להתאהב בתֵּל אָבִיב-יָפוֹ

המגזין

חיי נייר, סיפור שלא תמצאו בספריי ההיסטוריה

חיי נייר


׳החפצים לכבדנו ע״י טלגרעם (מברק), יואילו נא לנדב כסף הברכה לטובת הפועלים בארצנו הקדושה׳.

זהו תחילתו של סיפור משפחתי שנחשף בפניי ושופך אור על הדיון המתעורר בעקבות 100 שנים להגעתה של הרוסלאן, האוניה שהיתה סמל לפתיחתה של העליה החלוצית השלישית בדיוק היום, נר שלישי של חנוכה, לפניי 100 שנים.

כנהוג לאחרונה במחוזותינו עוסק הדיון בסיפר הציוני בין מיתוס לאמת היסטורית ובמקרה דנן בסיפורה של האוניה רוסלאן. ‘אוניה אגדית או אגדה’ , היתה כותרת עיתון הארץ בנושא.
‘סה”כ פליטי מאורעות שציונות לא עניינה אותם’ , מצוטט באותה כתבה פרופ’ גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה. ואני תוהה: האם לא ייתכן גם וגם. האין הציונות נולדה מתוך אותות אזהרה של שנאה ומאורעות דמים אשר דחפו את היהודים ממקומות שונים בעולם אל ההכרה בצורך בבית לאומי לעם היהודי?! האם לא היה זה משפט דרייפוס שהביא את הרצל להכרה בצורך במדינת היהודים, הסופות בנגב, פרעות קישינב, עליית הנאצים, הפרהוד ודומיהם.

ראשית יש לשאול מי עשה את הציונות? האם רק הידוענים? רחל בלובשטיין ששבה לכאן אחריי המלחמה וכתבה שירים שהפכו לחלק מהתרבות החדשה, רוזה שילדה את בנה יצחק, ילד תל אביבי שיגדל להיות ראש ממשלה, פרופ’ קלויזנר היסטוריון, מגידוביץ האדריכל, ברוך קאושינסקי שיהפוך לאגדה תל אביבית בעצמו ויקבל את השם ברוך אגדתי ועוד רבים אחרים. או שהציונות נוצרה מפסיפס אנושי מגוון, אותם מאות אלפי יהודים ששמם לא מתנוסס בספריי ההיסטוריה ולא הפכו לשלט רחוב אך הם חלק מאותה יצירה ענקית.

‘הסלבריטאים משכו את תשומת הלב… ציונות וחלוציות לא עניינו את רב הפליטים על האניה’ קובע פרופ’ אלרואי באותה כתבה ועושה הפרדה: אם אתה משורר או אדריכל אתה לא פליט ועולה רק מתוך סיבות אידאולוגיות אם אינך ידוען אתה פליט חסר ערכים. נראה כי זהו סיפורו של הרוב הדומם תרתיי משמע. ייתכן ואם היה בידינו סיפור חייהם ומניעיהם לעליה היתה מתגלה תמונה מדויקת יותר.

לאחד מהסיפורים האישיים האלו נחשפתי לפניי מספר שנים. סיפורו של ברוך בן ציון ויסמן שהגיע על הרוסלאן עם שני ילדיו הצעירים. אביגיל וזרובבל. אבל הסיפור מתחיל שנים קודם לכן.
ב 1898 שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון בעיר דווינסק שברוסיה הלבנה עמדה להיערך חתונה. הכלה, פערל לבית ויטמאן והחתן, ברוך בן-ציון ויסמן. בהזמנה שנכתבה בכתב יד עברי מופיעה בתחתית העמוד בנוסף לכל הפרטים הרגילים גם השורה הבאה: ׳החפצים לכבדנו ע״י טלגרעם (מברק), יואילו נא לנדב כסף הברכה לטובת הפועלים בארצנו הקדושה׳.

עוד לפני שנישאו החליטו בני הזוג לקשור את גורלם עם הציונות ולעלות בהקדם האפשרי לארץ ישראל. הרעיון הגיע לכדי הגשמה חלקית בשנת 1909:

“כולם היו שם, בבית של מינץ. עולים ויורדים במדרגות בהתרגשות גדולה… נו, נו, באמת ויסמן שולח את המשפחה לארץ הקודש…” כך מתחיל הספר, חיי נייר, תעוד משפחתי של ד”ר רחל עזוז נכדתו של ברוך בן ציון ויסמן.
הספר פותח ברגעיי הפרידה של פערל וחמשת הילדים, הקטן שבהם בן שנתיים ופרידתם מאב המשפחה בן ציון, ‘ארץ הקודש היא הבית של כולנו’ אמר וחלם להגיע אליה אך בחר להישאר לעת עתה בדווינסק. מבחינתו זו היתה הקרבה. בן ציון היה שמו, יעודו וחלומו. החינוך והשפה העברית היו לאבני דרך בהגשמת חלומו והוא רצה בהם קודם כל עבור ילדיו. לעת עתה נשאר מאחור על מנת שיוכל לממן לילדיו חינוך עברי פרטי בגימנסיה הרצליה.
מרגע הפרידה חיי המשפחה הפכו ל’חיי נייר’ חליפת מכתבים בין האב לאשתו וילדיו.
פערל כותבת על הקושי העצום שבחלום, בן ציון לא מפסיק לחלום ולחנך את ילדיו גם מרחוק. הילדים מתקשים בהתחלה אך אט אט מתאקלמים ותל אביב הופכת לביתם החדש. 3 שנים של חלום ומחיר החלום. ואז פערל מבקשת לחזור ‘הביתה’ . שלושת הילדים הגדולים נשארים אצל משפחת קיסילוב האם ושניי הקטנים חוזרים לרוסיה. בעיצומה של המלחמה העולמית הגדולה פערל הולכת לעולמה. בתום המלחמה לוקח בן ציון את שני ילדיו הצעירים ועולה על הרוסלאן על מנת להתאחד עם ילדיו שכבר ניטעו היטב בארץ. במזוודתו הוא לוקח את ‘חיי נייר’ חליפת המכתבים מאותן שנים. על האוניה הוא נרשם כאיכר אם כי ברוסיה עסק בהנהלת חשבונות, בכך הוא עושה צעד נוסף להגשמת חלומו בארץ: עובד אדמה. הרוסלאן עוגנת בנמל יפו, נר שלישי של חנוכה, ניצחון האור על החושך עומד להתגשם. בן ציון יורד עם ילדיו מתמוטט ומת ולא זוכה ולו ליום אחד להגשים את חלומו. ליד קברו שניכרה באדמת תל-אביב עמדו ומיררו בבכי יוסף, רחל, שולמית, אביגיל וזרובבל, חמשת ילדיו. הוא השלים את משימת חייו. הוא הוציא את ילדיו ׳מהארץ הרעה ומהאוויר המרעיל שנולדו וחיו בו׳ ונקבר למנוחת עולמים במקום שבו כל כך רצה לחיות.
בצוואתו המפורטת שנכתבה 3 שנים קודם לכן הוא מצווה לילדיו: ‘לא יהיו לכם כל געגועים לארץ הדמים שעזבתם ואדיר חפצי ורצוני האחרון הוא: שלעולם תהיו נאמנים לעמכם, דתכם, שפתכם וארצכם’.
בארץ חיים כיום מעל מאה נכדיו ניניו ובני ניניו, שישה דורות של יהודים שניצלו ממשרפות אושויץ בזכות הקרבן האישי שהקריבו בן-ציון ופערל ויסמן.
בין צאצאי משפחת ויסמן אפשר למצוא מורים, אמנים, רופאים, ד”ר ללשון עברית, פיזיקאים, מורי דרך העוסקים בהקניית אהבת הארץ…אנשים שאינם ידועי שם, אבל בדיוק האנשים מהחומר שממנה קורצה הציונות, מבטאים בקיומם את ההגשמה והחלום.

סיור בעקבות שורשים משפחתיים הוא אחד החביבים עליי: הסיפורים שמתגלים תוך כדי, ההתרגשות, החיבורים.

אם גם לכם יש שורשים תל אביביים- יפואיים מוזמנים ליצור איתי קשר ונרקום טיול משפחתי נהדר.

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on twitter

שתפו עם חברים!

Skip to content