השיגעון הגדול בתל אביב הקטנה
ערב פסח, תל אביב הקטנה בת 8 שנים, הימים ימיה הקשים של המלחמה העולמית הגדולה, סימני האביב משדרים מעט אופטימיות עוד יממה יסבו סביב שולחן הסדר ויגישו מהמעט שהיה ניתן להשיג אותם ימים. כך מתאר נחום גוטמן את הרגע:
״…הבוקר היה יפה. גבעות החול שמסביב לשכונה היו עטורי גינות פרחים, השכונה הייתה פרושה נקיה, מגוהצת וחגיגית כמפה של פסח…״
אבל אז הופרע השקט:
״לא אני הוא האיש שיספר טרגדיות. מה גם שהתחיל העניין באופרטה ובקצב עליז…
אני ראיתי את החיגר מגבו… הליכתו הפעם הייתה מאוששת…שמח היה שנזדמנה לו הפעם עבודה שכל העיניים מוסבות אליו…מפעם לפעם היה נעצר ליד אחת מפינות הבתים…שולח ידו לבית השחי, מוציא משם פיסת נייר מגוללת , פורש אחת מהן על הקיר…
גבות מכל המינים נצטופפו עליה…אך הגבות היו גבות של נידונים למוות… מאותה שעה ראיתי לפני סוליות, סוליות שונות, של אנשים ממהרים בהליכה טרופה…
אני מושך בדמיוני …ופרשת גירוש תל אביב מתחילה…״
( עיר קטנה ואנשים בה מעט/ נ. גוטמן)
כך מתאר גוטמן את הרגע בו החלה הדרמה של גירוש תל אביב בערב פסח תרע״ז. זו הייתה טרגדיה אנושית קשה ומכה גדולה לשכונה הצעירה.
החפצים נארזו בזריזות, מי שמזלו האיר לו פנים מצא עגלה, אחרים נאלצו ללכת ברגל.
חג הפסח אותה שנה לא נחגג בתל אביב הקטנה.
פתח תקווה, כפר סבא, חדרה, שפיה וכינרת היו רק חלק מהמקומות אליהם נדדו תושבי תל אביב, גברים, נשים, זקנים וטף.
לצד היישובים הקימו לעצמם סוכות – אוהלים וחיכו עד אשר הגיעה המלחמה אל קיצה. רבים מהם לא זכו לראות שוב את ביתם.
בכניסה לבית הקברות הישן בתל אביב ניצב עמוד אבן המספר את סיפורם, ובבתי הקברות במקומות אליהם נדדו ניתן לפקוד את קבריהם.
עם הכיבוש הבריטי החלו הגולים לחזור לבתיהם ותל אביב החלה לבנות את עצמה במהירות שיא ללא הפסקה.
בבית הקברות הישן של תל אביב( טרומפלדור9 ניצבת אבן המספרת את הפרשה.