להתאהב בתֵּל אָבִיב-יָפוֹ

המגזין

בכל זאת יש בה משהו

יש לי סימפטיה

מכתב תשובה לעופרי אילני- מוסף הארץ

"אולי בכל זאת אין כאן שום דבר"

כבר לא מעט שנים שאני לא מכניסה עיתונים הביתה, אם יש משהו שצריך להגיע לעיניי הוא כבר יימצא אותי, החלטתי.

השבוע שלחו לי כמה חברים (כמו שהם נוהגים לעשות לא פעם) צילום כתבה ממוסף הארץ, 'תקראי' הם ביקשו ושאלו מה יש לי לומר להגנתי, כלומר להגנתה. הגנתה של העיר תל אביב יפו שאת סיפורה אני  מספרת בתשוקה, מדברת בשבחה ומגוננת עליה מפני המשמיצים שעדיין לא עמדו על מהותה ורואים בה עיר רועשת, ריקנית ופוחזת. "אף אחד לא עובד בעיר הזו?" "איך אפשר לחיות בתוך הרעש הזה" הן חלק מהשאלות שאני נשאלת תדיר ומוכנה בכל רגע עם התשובות.

הפעם זוהי תשובתי לעופרי אילני בכתבתו בסוף שבוע האחרון במוסף הארץ: "אולי בכל זאת אין כאן שום דבר".  ספק שואל ספק עונה, מנסה אילני  לחפש תשובה לשאלה "מה יש בה בתל אביב שהפכה לאחת הערים האטרקטיביות סביב הים התיכון?"

אילני מכיר את העובדות לא רע: אכן פארק המסילה היה שטח הפקר שנים רבות ואין בה בתל אביב שכיית חמדה אדריכלית אחת בת מאות או אלפי  שנים. אילני גם מסיק נכון שהקלילות שבתל אביב ותחושת החדש הוא סוד קיסמה. אבל משום מה הוא בוחר להשוות את תל אביב לברלין וקובע שברלין היא עיר חשובה הרבה יותר. מעניין על סמך  מה הקביעה וחשובה יותר עבור מי? אולי עבורו כמי שחולק את חייו בין תל אביב לברלין? חשובה יותר כי הרכבות שם טובות יותר? ( עיינו סיפורו המרגש של אריאל הורביץ על ביקורו בברלין) או כי המילקי זול שם בהרבה? אני אגב לא זוכרת שמצאתי בברלין חוף ים עם חול רך וטיילת יפיפייה כמו בתל אביב.

נכון גם בדבר הבא אילני צודק רבים רוצים לגור בתל אביב אבל בניגוד למה שהוא חושש לי אין ספק שהסצנה לא תתאבן כאן. כי אם קיים החשש שהעיר תהפוך לבניינים שהם 'פלקט', שבעלי הבתים ובעלי הממון ישנו את פני העיר ושיותר תיירים ילונו בה מאשר אנשים שחיים בה ממש, מי שמכיר את העיר  היטב יודע שיהיה קשה מאוד לשנות משהו ב  DNA שלה. נראה שלמרות היוקר הצעירים לא עומדים לוותר עליה בקלות, וגם המבוגרים שבינינו חושקים בה לא פחות,  בוחרים להנות כל יום מחדש מפינה מתחדשת, אירוע תרבות שמתקיים או פשוט סתם כך מהקסם הלא מוסבר בצעידה בשדרה, בישיבה בגינה שכונתית, חלון ראוה או בית קפה. בשכונות הללו גם  היוקרתיות שבהן יש חיים, חיי בוקר וחיי לילה, חיי קהילה וחיים פרטיים, מסעדות יוקרה ואוכל רחוב ואנשים, אנשים ששום דבר עבורם לא יכול להיות תחליף לתחושה שתל אביב היא חלק מהם והם חלק ממנה.  וכן נכון יש בה בתל אביב לא מעט קצף כמו שאומר אילני ( "מקצף גל ועננה נשאר באמת רק קצף. קצף יקר מאוד"), אבל זה בעיקר קצף של בירה ודווקא הוא לא מאוד יקר.

את המשבר הגדול שלה חוותה תל אביב לאחר קום המדינה כשרבים עזבו אותה לטובת בית בפריפריה עם גינה, כלב ומכונית שתביא אותם בבוקרו של יום לעבודה בה ובערב תשיב אותם הביתה. אבל מאז זרמו לא מעט מים בירקון. תל אביב שבה לחיים והיא לא תתאבן בזכות שפע אפשרויות של תרבות, בגלל קסם הפשטות שבה, חפה מגינונים וקישוטים מיותרים, ללא צורך באיזו קתדרלה להתהדר בה. תל אביב כמו אישה יפה לא זקוקה לשפתון על מנת לרמוז שהיא נחשקת, היא פשוט כזו. ויש לה לתל אביב את האנשים שעושים אותה והם לא דווקא ידועיי שם ויש לה סיפורים שאם רק תקשיב לא יוכלו למלא חלל של אף עיר מפוארת בעולם וכל סיפור הוא קסם של בריאה והן, העיר והסיפורים שלה בעיקר בעיקר שלנו.  כי לברלין יש  את הבונדסטאג אבל אין לה את הבית הצנוע בו הכריז בן גוריון על עצמאות המדינה, יש לה רחוב בן גוריון אבל זו לא שדרה בשכונת פועלים עם ביתו של האיש, כן, ויש לה לברלין סופרים ומשוררים ואמנים ויוצרים אבל אין לה אלתרמן אחד שצפה את הנולד וקבע ש  'בכל זאת יש בה משהו'.

שתפו עם חברים!

Share on whatsapp
Share on facebook
Share on twitter
דילוג לתוכן