אתא- הטקסט שבטקסטיל

אתא הוא סיפור על חלוציות, יזמות, ועקשנות. אתא הוא סיפור שמתחיל צפונית לחיפה אבל כמו הרבה סיפורים החוט המקשר מגיע עד תל אביב.

אריך מולר למד בבית ספר לטקסטיל בגרמניה. כשהיטלר עלה לשלטון החליט לעלות ארצה ולהקים כאן את מפעל חייו, רכש את אדמות ׳עטה׳ והחל לבנות מפעל אדיר.

אותם ימים תעשיית הטקסטיל בארץ התרכזה בתל אביב: מפעל לודג׳יה , חייטים ותופרות בית ולא מעט מתפרות בדרומה של העיר. מולר רצה מקום עם שטח גדול!

המפעל נבנה על ידי חברת סקודה ועבדו בו פועלים יהודים שהגיעו מצ’כיה, רווקים שהתבקשו להתחתן כדי לא לבזבז אשרות עליה.

המפעל היה בראשיתו בעיקר מטוויה שמכרה חוטים למתפרות בתל אביב אך גם עסקה באריגת בדים וצביעה אותם ייצאו בעיקר.

מולר העניק למפעל את שם המקום: ׳עטה׳ רק בתעתיק אסתטי: ׳אתא׳. עגנון שהגיע לביקור במפעל יצק לשם משמעות: ׳אריגים תוצרת ארצנו׳.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נסגר הים התיכון בפניי הגעת סחורות, ואתא הפכה לספק העיקרי של הצבא הבריטי לאוהלים ומדי צבא. אותן שנים היו שנות שגשוג לתעשיה בארץ.

אתא היתה למלביש הלאומי. היא קבעה את ׳תו התקן׳ ללבוש הציוני ששידר שוויונות ואחידות, פשטות וצניעות שביקשו לשקף את ערכי החברה של אותם ימים טרום המדינה ואת אלו שאחריה בימיי הצנע: כובע טמבל, מכנסיים כחולים או חאקי וחולצה לבנה לשבת. זו היתה אופנה חלוצית, ניגוד לאופנה הגלותית והווייתה וניגוד לבורגנות העירונית. אתא הלבישה את דמותה של המדינה.

אבל המדינה הלכה קדימה לעבר האמריקניזציה ואתא שחרטה על דיגלה את הסיסמא: ׳ מסורת באיכות ותנופה באופנה׳ לא באמת עמדה במבחן המציאות. היא היתה אופנה אבל הפכה למסורת.

בתל אביב התפתחה אופנה חדשנית חגיגה לעיניים, בבתי הקפה, ברחובות ובמדורי העיתונות. מעצבי האופנה היו למעצבי דעת הקהל, אבל זה כבר סיפור אחר.

עם השנים אתא התאימה עצמה מעט לרוח הזמן כשהחלה למכור ג׳ינס ליוויס, שנחשב למותרות.

ב1985 נסגר המפעל אך השאיר לנו סיפור ישראלי של תקופה, עם טעם של ארץ ישראל היפה והטובה.

יורם טהרלב בשירו ׳שיר פרידה לקיץ׳ כותב:

׳כבר לא מכנס קצר, כבר לא בסנדלים,

כבר לא טיול בשרוולים מקופלים,

ולא כפתור פתוח, שתכנס הרוח,

מלמעלה ומלמטה… ולא שמלה של אתא׳

שלושים שנים ויותר חלפו ואתא פתחה שוב את שעריה. שחר סגל הקים לתחיה את המותג ׳אתא׳ תוצרת הארץ לפחות חלקית ( חלק מהבדים מיובאים). בחנות הפינתית ברחוב אלנבי פינת מונטיפיורי כמו גם בחנות בקצה שדרת רוטשילד נכנסתי ( רגע לפניי שהכל התהפך) להתענג על האופנה של פעם. נזכרתי בסרבל שהיה לי בימיי הצופים, ניהלתי שיחה קצרה בעניין אופנת החאקי עם בן גוריון , כמובן שלא שכחתי לחבוש את הטמבל וסיכמתי עם עצמי שזו דווקא אחלה אופנה ואולי הגיע הזמן…